עזרא, פרק ג׳, פסוק י״א

קרה לכם פעם שחיכיתם המון זמן למשהו חשוב ומרגש, וכשהוא סוף סוף קרה הלב שלכם התמלא בשמחה כל כך גדולה שפשוט רציתם לצעוק? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל כשבנו את בית המקדש השני. כשהם התחילו את הבנייה, הם פצחו בשירה אדירה. המילה וַיַּעֲנוּ מספרת לנו שהם שרו בקול חזק ורם, כמו מקהלה שבה קבוצה אחת שרה והשנייה עונה לה. השירה שלהם הייתה מלאה בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת. הם גם שיבחו את ה' על הגדולה שלו, וגם הודו לו על כל הטוב והחסד שעשה להם. המילים שהם שרו היו כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, כדי להזכיר לכולם שראוי להודות לה' על כך שהוא תמיד עוטף את עם ישראל באהבה. באותו רגע מיוחד, וְכָל הָעָם, כלומר שאר האנשים שעמדו מסביב, הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה של שמחה. כולם חגגו עַל הוּסַד בֵּית ה', כלומר על כך שסוף סוף הניחו את היסודות לבניין המקדש. עם זאת, הקהל הריע רק בְהַלֵּל לַה' ולא אמר תודה, כי באותם רגעים היסטוריים היו הרבה אנשים שפשוט בכו מרוב התרגשות, ולכן השמחה שלהם התבטאה בשבח לה' על גדולתו, אך עדיין לא הגיעה להודאה שלמה.