השבים ארצה מחדשים את עבודת המזבח ומקפידים לקיים את חג הסוכות על כל פרטיו ההלכתיים, תוך הקרבת מערכת הקרבנות המורכבת של החג בדיוק כפי שציוותה התורה.
הפרשנים מסבירים כי המילים את חג הסוכות אינן מתייחסות רק לעצם קיום החג, אלא מכוונות באופן ספציפי לקרבנות החג [מצודת דוד], אשר הוקרבו ככתוב בתורה [ביאור שטיינזלץ].
לגבי התיבה ועלת יום ביום במספר, קיימת הסכמה כי הכוונה היא להבאת העולות הראויות לכל יום במספרן המדויק, כאשר מבחינה כתיב המילה נכתבה כ־ועלת בלשון יחיד חסר, ולא ברבים [מנחת שי]. בעוד שחלק מן הקרבנות נותרו קבועים מדי יום, כגון ארבעה עשר הכבשים [מלבי"ם], המשך הפסוק מדגיש את המורכבות הייחודית של קרבנות סוכות.
הביטוי כמשפט דבר יום ביומו מלמד שהקרבנות הובאו בדיוק בזמנם וכהלכתם. התיבה ביומו מתקשרת למילים דבר יום, ומדגישה את העשייה הראויה והמדויקת לכל זמן וזמן [אבן עזרא]. ייחודו של חג הסוכות הוא שבכל יום ויום מימי החג מקריבים מספר שונה של עולות, שכן מספר פרי החג (הפרים) פוחת והולך מיום ליום. הפסוק מדגיש שהם הקפידו להקריב את המספר המשתנה והמדויק הנדרש לכל יום ספציפי, בדיוק על פי משפט התורה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].