הצגת רשעתם של תושבי הכיכר מהווה הקדמה קודרת לסיפור הפיכת סדום שיתרחש בהמשך, ומציבה קונטרסט מוסרי חד למעשיו של אברהם. ציון גנותם של אנשי המקום בשלב זה, נועד בראש ובראשונה להאשים את לוט על כך שלא נמנע מלקבוע את מושבו בתוכם, ובמקביל להדגיש את זכותו של אברהם הצדיק שגורלו הופרד מסביבה כה מושחתת [רמב"ן, רש"י, מזרחי]. בנוסף, הפרשנים רואים בעצם אזכור חטאיהם יישום של הכלל "ושם רשעים ירקב" – התורה מלמדת כי כאשר מזכירים את הרשעים, יש להזכירם לגנאי כדי להרחיק את בני האדם מחיקוי מעשיהם [רש"י, תורה תמימה, ברכת אשר].
באשר למהות פשעיהם, הכתוב משתמש בשני תארים: רָעִים וְחַטָּאִים. גישה אחת גורסת כי הם היו רעים גם כלפי שמיים וגם כלפי הבריות, תוך עבירה על מצוות בסיסיות כגזל, שפיכות דמים ועבודה זרה [רד"ק]. פרשנים אחרים מחלקים את התארים וקובעים כי רָעִים מתייחס לעבירות שבין אדם לחברו, ואילו וְחַטָּאִים מתייחס לעבירות שבין אדם למקום [נתינה לגר, יהל אור, חזקוני].
קיימת מחלוקת ידועה סביב החלוקה המדויקת של מושגים אלו לחיי המעשה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה רָעִים מכוונת לחטאים בגופם, כגון ניאוף, גילוי עריות ופגיעה פיזית, בעוד שהמילה וְחַטָּאִים מתייחסת לפשעים בממונם [רש"י, העמק דבר, שפתי חכמים]. לעומת זאת, מסורת אחרת הופכת את היוצרות וסבורה כי הם היו רעים בממונם – מתוך צרות עין וסירוב מוחלט להכניס אורחים ולסייע לעני – וחטאים בגופם [גור אריה, ברטנורא, קצור בעל הטורים]. מנקודת מבט חברתית ומוסרית, תארים אלו מצביעים על חברה שנעדרה כל עקרון מוסרי, שפעלה מתוך חולשה ויצרית ללא מחשבה, וזרעה הרס חברתי [רש"ר הירש]. רובד נוסף מפרש את הכפילות כביטוי לעונשם: הם רעים בעולם הזה, וחטאים לעולם הבא, כלומר אין להם חלק לעתיד לבוא [תורה תמימה].
התוספת החותמת את הפסוק, לַה' מְאֹד, באה להדגיש את עוצמת הפורענות. המשמעות היא שהם הכירו את ריבונם אך התכוונו למרוד בו ולהכעיסו במזיד [רש"י, תורה תמימה]. המילה מְאֹד מלמדת על כך שחטאו בפרהסיה וברגילות [רד"ק], ושהיו גרועים בהרבה אפילו משאר יושבי כנען [קרני אור]. בעוד שבמסגרת חברתית רגילה הפחד מהזולת מרסן מעט את הרוע, הרי שביחסם לַה' פרצו אנשי סדום את כל הגבולות ולא ידעו כל רסן [רש"ר הירש].
גישה לשונית המבוססת על טעמי המקרא מציעה כי המילה לַה' משמשת כאן כביטוי של הפלגה והעצמה (בדומה לביטוי "עיר גדולה לאלוהים"), כלומר הם היו רעים וחטאים במידה עצומה, אף אם לא ידעו את שם השם בפועל [שד"ל]. קריאה אחרת בטעמי המקרא חושפת נימה אירונית, ולפיה אנשי סדום היו רעים וחטאים כלפי הבריות, אך כלפי חוץ הציגו עצמם כצדיקים וקרובים לַה' מְאֹד [ברכת אשר]. לבסוף, יש המפרשים כי בשלב זה, גודל רשעתם המוחלטת היה ידוע לַה' מְאֹד בלבד, וטרם נתפרסם בעולם, ולכן הניח להם האל עד שזעקתם תבוא אליו במלואה [קונטרס חיבה יתירה].