הבטחת ה׳ לאברהם נועדה להפיג את החשש הטבעי של אדם יחיד העומד לרשת ארץ עצומה. כדי ליישב ארץ כזו, ה׳ מבטיח לו זרע בעל היקף ומשמעות חסרי תקדים [מלבי"ם]. ההשוואה לעפר הארץ משמשת את הפרשנים כמטאפורה רב-שכבתית המתייחסת לכמות, לאיכות ולגורלו ההיסטורי של העם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההשוואה לעפר מבטאת ריבוי עצום ואינסופי של צאצאים [העמק דבר, שטיינזלץ]. יש שרואים בכך ביטוי של הפלגה וגוזמה [רד"ק], אך אחרים מדגישים כי המבנה הלוגי של הפסוק מוכיח שההבטחה מכוונת כפשוטה וללא גוזמה [תורה תמימה]. מנגד, קיימת גישה ולפיה ההבטחה אינה מספרית גרידא, שהרי היסטורית עם ישראל אינו העם הגדול ביותר. לכן, המילה לִמְנוֹת אינה מתייחסת בהכרח לספירה מתמטית, אלא להערכת חשיבות. כשם שלא ניתן לאמוד ולהגביל את חשיבות העפר לקיום החיים הגשמיים בעולם, כך לא ניתן לאמוד את חשיבות זרעו של אברהם לקיום החיים הרוחניים ולהפצת האמונה בה׳ ברחבי תבל [הכתב והקבלה]. בנוסף, העפר מסמל את יסוד הקיום הבלתי ניתן להשמדה, המאחד את כלל הצאצאים למשפחה אחת נצחית [רש"ר הירש].
באשר לתחביר הפסוק, הפרשנים מסכימים כי המילה אִם בצירוף אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ אינה מבטאת ספק או אפשרות עתידית, אלא משמעותה היא "כשם ש...". הכתוב יוצר משוואה ברורה: כשם שאי אפשר לחלוטין לאדם לספור את העפר, כך יהיה בלתי אפשרי לספור את הזרע [רש"י, גור אריה, שד"ל, משכיל לדוד, דברי דוד, ביאור יש"ר]. הבדל דק נוסף נעוץ בשימוש בשורש יִמָּנֶה ולא במילה "ייספר". בעוד ספירה היא פעולה מספרית, מנייה מבטאת גם הגבלה, קביעת מכסה ושליטה. המסר הוא ששום כוח אנושי לא יוכל להגביל או לקבוע את כמות צאצאיו של אברהם, שכן שליטה זו נתונה לה׳ בלבד [רש"ר הירש].
לדימוי העפר ישנה גם משמעות סמלית והיסטורית מורכבת. מצד אחד, העפר נרמס תחת רגלי הכל, ודבר זה רומז לתקופות שבהן צאצאיו של אברהם יהיו נתונים למשיסה ולשעבוד תחת אימפריות זרות [פענח רזא, הכתב והקבלה]. יש הרואים בביטוי זה עונש במידה כנגד מידה על כך שאברהם לא הקפיד מספיק על היפרדות מוחלטת מלוט, בניגוד לייעודו להיות נבדל מן העמים [פענח רזא]. הדימוי לעפר גם עומד בניגוד לדימוי המאוחר יותר של הזרע לכוכבים: כאשר ישראל אינם עושים את רצון ה׳ הם נמשלים לעפר הנרמס לדוש, וכאשר הם עושים את רצונו הם מרוממים ככוכבים [רד"ק].
תכונותיו הפיזיות של העפר משקפות את הדינמיקה של ההיסטוריה היהודית. כשם שבעת ירידת גשמים העפר הופך לבוץ דביק שנדמה כי ניתן למנות את גושיו, אך כשהוא מתייבש הוא חוזר ומתפזר ואינו ניתן עוד לספירה, כך גם עם ישראל. בימי דין ומשבר קשים הם עלולים להצטמצם למיעוט קטן שניתן למנותו, אך תמיד הם שבים, מתרבים ומתפשטים עד לבלי די [העמק דבר].