המעבר מהבטחה שמימית למציאות מעשית דורש פעולה פיזית, והציווי לאברהם להלך בארץ מבטא את הפיכתה מנחלה מובטחת לאחוזה אישית. המילה קוּם משמשת כאן כלשון של זירוז ועידוד [ביאור יש"ר], וההוראה להלך לְאׇרְכָּהּ משמעה ממזרח למערב, וּלְרׇחְבָּהּ משמעה מצפון לדרום [רד"ק].
הפרשנים נחלקו באשר למהותה של הליכה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולה משפטית של "חזקה" וקניין. אברהם נדרש לסייר בארץ כפי שאדם מראה לחברו את גבולות השדה שהוא נותן לו במתנה, כדי לזכות בה מעכשיו ולהנחילה לזרעו [רמב"ן, חזקוני, הטור הארוך, רבנו בחיי, פרדס יוסף, העמק דבר]. מנגד, יש הסבורים כי אין זה ציווי נוקשה אלא מתן רשות וברכת ביטחון. ה' אומר לאברהם שלא יישאר במקום אחד [מלבי"ם], אלא יטייל ברחבי הארץ באין מפריע, ללא פחד מהגויים, וירגיש נינוח ופתוח כבעל הבית המסייר באחוזתו [ביאור שטיינזלץ, רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. הליכה זו תבסס את מעמדו, ובכל מקום שאליו יגיע הוא ייחשב לנשיא ה' ולמושל, מבלי שייטמע ויתבולל בקרב יושבי הארץ [ספורנו, רמב"ן, רש"ר הירש].
חלוקה מעניינת בין הפסוק הקודם, שבו הצטווה אברהם "שא נא עיניך וראה", לבין ההליכה בפסוקנו, מציגה שתי רמות של קניין. הראייה נועדה לקנות את המהות הרוחנית והנצחית של הארץ, כמו מקום המקדש, ולכן ה' פנה אליו בלשון בקשה, שכן בני אדם אינם נוטים בטבעם לרדוף אחר הרוחניות. לעומת זאת, ההליכה הפיזית נועדה לקנות את החלק הגשמי של הארץ, השדות והכרמים. קניין זה מותנה בשמירת התורה, ולכן לא נאמרה בו הבטחת הנצח "עד עולם", וגם לא לשון בקשה, שכן האדם נמשך בטבעו אחר נחלה גשמית [כלי יקר].
להליכתו של אברהם ישנה השפעה מכרעת על הדורות הבאים. חכמים מציינים שה' ציווה עליו להלך בארץ מתוך חיבה, כדי שהדבר יקל על בניו לכבוש אותה בעתיד. ההליכה יוצרת זכות משפטית והיסטורית, כך שאומות העולם לא יוכלו לטעון שישראל גזלו את הארץ, שכן היא ירושה להם מאבותיהם [אור החיים, תורה תמימה]. מעבר לפן המשפטי, ההליכה נועדה ליצור חיבור רגשי, כדי שבעתיד יוכלו בניו לומר בגאווה שאבותיהם התהלכו ממש באותן שכונות [קונטרס חיבה יתירה]. הפירוט של האורך והרוחב אף רומז לסדר הכיבוש העתידי של בני ישראל, שכבשו תחילה את אורך הארץ ורק לאחר ימים רבים את רוחבה הצפוני [מלבי"ם].
ברובד הפילוסופי, יש המפרשים את המילה "התהלך" לא כתנועה רגלית, אלא כתנועה של הנפש השכלית. אברהם מתבקש לשוטט במחשבתו ולחקור את חוכמת המציאות, וההבטחה "כי לך אתננה" משמעה שה' יעניק לו דעה וחוכמה להבין את סודות הבריאה [רבנו בחיי]. נוסף על כך, הברכה על ריבוי הזרע כעפר הארץ באה לנחם את אברהם לאחר הפרידה מלוט, ולהבטיח לו שהוא אכן יזדקק למרחבים העצומים הללו עבור צאצאיו [הטור הארוך].
לבסוף, פרשנים מציינים את זכותו הייחודית של אברהם לעומת משה רבנו. בעוד שמשה זכה רק לראות את הארץ מרחוק ולא נכנס אליה, אברהם זכה לעבור בה ממש [שד"ל]. עם זאת, גדולתו של אברהם מתבטאת בכך שלמרות ההבטחה האלוהית העצומה בפסוק זה שכל הארץ שלו, כאשר נזקק מאוחר יותר לחלקת קבר לשרה, הוא נאלץ לשלם עליה כסף מלא, ואף על פי כן לא הרהר אחר מידותיו של ה' ולא התלונן [תורה תמימה].