סכסוך מקומי בין רועים הופך לנקודת משבר קריטית, המציפה פערים מוסריים ומעמידה את המשפחה כולה בסכנה קיומית ותדמיתית אל מול תושבי הארץ.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמחלוקת נבעה בראש ובראשונה ממצוקת מרעה. כאורחים נעדרי קרקע, נאלצו אברם ולוט לרעות רק בשטחי הפקר. אולם, שטחים אלו היו מצומצמים משום ששבטי המקום כבר תפסו חזקה על רוב הארץ, וכך נוצר מצב שבו רועי לוט פלשו פעם אחר פעם לשטחי המרעה של אברם [רמב"ן, רש"ר הירש, בכור שור, חזקוני, ריב"א].
מנגד, פרשנים רבים מציגים את הסכסוך כמחלוקת מוסרית ומשפטית: רועי לוט נהגו לרעות בשדות פרטיים של תושבי הארץ, ורועי אברם הוכיחו אותם על מעשה הגזל. רועי לוט טענו להגנתם כי ה׳ הבטיח את הארץ לאברם, ובהיעדר יורש אחר, לוט הוא היורש החוקי, ולכן רעייה בשדות אלו אינה נחשבת לגזל. על כך השיבו רועי אברם כי הארץ טרם עברה לבעלותם ונמצאת עדיין בידי עמי כנען [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור שטיינזלץ]. יש מי שתוהה על טענת רועי לוט, שהרי ההבטחה האלוהית ניתנה במפורש לזרעו של אברם ולא לאחיינו, וייתכן שהרועים פשוט טעו בהבנת הנבואה [רמב"ן]. מבחינה לשונית, המילה רִיב מנוסחת בלשון זכר, המעיד על סכסוך קשה ועוצמתי אך נקודתי, שאברם ביקש לגדוע מיד לפני שיתפתח ל"מריבה" בלשון נקבה – סכסוך מתמשך, מתרבה ומתפשט [פני דוד, אלשיך].
הכתוב מדגיש את נוכחותם של הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי. בעוד שמוקדם יותר בספר בראשית הוזכר רק הכנעני, כעת נוסף גם הפריזי. ייתכן שמדובר בשם נוסף לאחת ממשפחות כנען [אבן עזרא], או באומה שפלשה והתיישבה באזור בזמן שאברם שהה במצרים, מה שהגביר את הצפיפות בארץ [שד"ל, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. הפריזים נודעו כאנשים חזקים שישבו בערי פרזות, כלומר ערים פתוחות ללא חומה [כלי יקר], והם התרכזו בין היתר באזור בית אל והעי [רד"ק].
נוכחותם של עמים אלו שופכת אור על חומרת המצב ומסבירה את דאגתו של אברם. הוא חשש שאם המקומיים יבחינו בסכסוך הפנימי ובעושרם הרב של הגרים, הם ינצלו את שעת הכושר, יתאגדו ויהרגו אותם כדי לבזוז את רכושם [רמב"ן, ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, אברם הבין שאם תושבי הארץ יראו שרועיו מתנהגים בארץ כבתוך שלהם, הם עלולים לצאת למלחמה נגדו [כלי יקר], בפרט בתקופה שבה העמים המקומיים עצמם היו עסוקים במלחמות כיבוש פנימיות [צרור המור].
מעבר לסכנה הפיזית, הפרשנים מצביעים על חרפה גדולה. הכתוב מציין כי העם המקומי יֹשֵׁב בארץ, בלשון יחיד. ניסוח זה מדגיש ניגוד כואב: שתי אומות זרות, הכנעני והפריזי, מצליחות לשבת יחד באחדות ובשלום, בעוד ששני קרובי משפחה, אברם ולוט, שקועים במלחמות פנימיות. מציאות זו יצרה חילול השם פומבי ופגעה קשות בתדמיתו של אברם, שכן המקומיים החלו לראות בהם אנשי מדון [אלשיך, העמק דבר, כלי יקר, ספורנו, ברכת אשר על התורה].