ברגע של הכרעה גורלית, ניצב לוט על ההר ומשקיף אל עבר בקעת הירדן. בחירתו במקום המגורים החדש שלו מוכרעת על בסיס מראה עיניים ושפע חומרי, מתוך התעלמות מהמציאות המוסרית של יושבי הארץ.
המילה כִּכַּר מתארת מישור רחב ובקעה גדולה [רד"ק, רש"י, ביאור יש"ר]. יש המפרשים כי מקור המילה הוא בשורש כ"ר, המציין כר דשא שמן ודשן למרעה, וכפילות האותיות באה להדגיש שמדובר בשטח מרעה עצום בגודלו [מחוקקי יהודה]. דעה אחרת קושרת את המילה לשורש כ.ר.ה (חפירה), שכן הנהר החופר את דרכו יוצר את העמק והבקעה [רש"ר הירש].
לוט רואה כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, כלומר ארץ משופעת בנחלי מים [רש"י, רלב"ג, שפתי חכמים]. ייחודה של הבקעה היה בכך שלא נזקקה למי גשמים, אלא הושקתה באופן תדיר על ידי מי הירדן שעלו על גדותיהם, מה שהפך אותה לחסינה מפני בצורת ומושלמת למרעה [רמב"ן, חזקוני, הכתב והקבלה].
ההערה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה אינה משקפת את מחשבותיו של לוט באותו רגע, אלא זהו מאמר מוסגר של משה רבנו, כותב התורה, המבקש לתאר את תכונת הארץ בעבר [שד"ל, גור אריה, שפתי חכמים]. טרם החורבן שיצר את ים המלח המלוח והשומם, היה כל אזור הכיכר עמק פורה ורווי במים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הכתוב משתמש בדימוי כפול כדי לתאר את השפע החקלאי: כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששני הדימויים באים להדגיש יתרונות שונים: האזור דמה לגן עדן בשפע פירות האילן שבו, ודמה לארץ מצרים באיכות הזרעים והתבואה [רמב"ן, רש"י, מלבי"ם, גור אריה]. בנוסף, ההשוואה נובעת משיטת ההשקיה – בדומה לגן עדן שהושקה מנהר, ולמצרים המושקית ממי הנילוס, כך גם כיכר הירדן הושקתה כולה דרך תעלות ונחלים ולא נזקקה למטר [רד"ק, בכור שור, הכתב והקבלה].
השפע העצום הזה השתרע בֹּאֲכָה צֹעַר, כלומר עד לגבולה של העיר צוער [רד"ק, רש"י, ביאור יש"ר]. פירוש נוסף מציע כי סדום ועמורה היו כרכים צפופים ללא גנים בתוכם, והעיר הקטנה צוער היא זו שסיפקה להן את התוצרת החקלאית, ולכן מראה הגנים והפרדסים התגלה דווקא למגיעים לאזור צוער [העמק דבר].
מעבר לתיאור הגיאוגרפי, הפרשנים חושפים רובד מוסרי עמוק העולה מן הפסוק. תחילת הפסוק, וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, מצביעה על כך שלוט הונחה על ידי תאוותיו החומריות ומראה עיניו בלבד. הוא בדק היטב את טיב הארץ, אך בחר להתעלם מטיבם המושחת של יושביה, טעות שעליה שילם מחיר כבד לבסוף [רש"ר הירש, בכור שור]. מאחר שלוט התלווה בעבר לאברהם בירידתו למצרים, הוא פיתח תאווה לסגנון החיים המצרי וחיפש מקום שיהיה דומה לו [קונטרס חיבה יתירה]. חז"ל אף דורשים את הפסוק כולו לגנאי, ומסבירים כי המילים "וישא", "וירא", "ככר" ו"משקה" מופיעות במקומות אחרים בתנ"ך בהקשרים של עבירה וזנות. לוט, שהיה בעל נטיות ומידות קלוקלות ונטל מעצמו את כוח הבחירה בטוב, נמשך אל סדום ובחר לגור בשכנותם דווקא משום שהיו שטופי זימה [רש"י, תורה תמימה, פרדס יוסף].