מסע זה מסמן את סיומה של הגלות הקצרה במצרים ואת חזרתם הבטוחה של אברם ומשפחתו לארץ כנען. ישנה כאן הקבלה ניגודית לתחילת הסיפור: במקום הירידה למצרים, כעת מתבצעת עלייה [קאסוטו].
על המילים הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ מסבירים הפרשנים כי אברם יצא ממצרים בשלמות, מבלי שחסר לו דבר [רד"ק]. יתרה מזו, מודגש כאן נס גדול: המצרים לא גזלו מאברם בחזרה את המתנות הרבות והרכוש שקיבל מפרעה בעבור שרי, ולא טענו כי המתנה ניתנה בטעות [רמב"ן]. ההליכה בדרכים עם רכוש רב כל כך בעת רעב הייתה מסוכנת, אך ה' שלח מלאך לשמור עליו מפני שודדים [מלבי"ם]. יש שרואים ביציאה זו ממצרים ברכוש גדול יחד עם אנשים נוספים, רמז מקדים ליציאת מצרים של עם ישראל בעתיד [שפתי כהן]. באשר לסיבת העזיבה דווקא בעיתוי זה, יש הסבורים כי הרעב בכנען כבר חלף [קאסוטו], בעוד אחרים מציעים כי הצרות שחוו במצרים פשוט השכיחו מהם את צרת הרעב שעדיין שררה בארץ [קונטרס חיבה יתירה].
הציון המפורש וְלוֹט עִמּוֹ נועד להבהיר שלוט אכן ירד עם אברם למצרים מלכתחילה [רלב"ג], וכן להכין את הקורא לקראת סיפור פרידתם שיופיע בהמשך [קאסוטו]. המילה עִמּוֹ מצביעה על שינוי במעמדו של לוט: הוא כבר אינו טפל ונספח לאברם, אלא אדם עשיר ועצמאי העומד ברשות עצמו [מלבי"ם]. עם זאת, למרות הקשיים, לוט בחר מרצונו שלא להיפרד מאברם בשלב זה [רד"ק].
המילה הַנֶּגְבָּה פירושה החלק הדרומי של ארץ ישראל [שד"ל]. הפרשנים מסכימים כי מתעוררת כאן שאלה גיאוגרפית, שכן מצרים ממוקמת מדרום לארץ כנען, כך שאברם נסע למעשה לכיוון צפון. התשובה המקובלת היא שהמילה אינה מתארת את כיוון הנסיעה, אלא את יעד המסע: דרומה של ארץ ישראל [רש"י, ביאור יש"ר, שפתי חכמים, שטיינזלץ, משכיל לדוד]. אברם בחר לחזור במכוון לאותו אזור שבו שהה קודם לכן, באזור הר המוריה, מתוך רצון נכסף לשוב אל המקום שבו התגלה אליו ה' ואל ייעודו הרוחני [רש"י, רש"ר הירש, העמק דבר].