פסוק זה חותם את הדרמה של ירידת אברם למצרים, ומתאר את הדרך שבה הוצאו אברם ומשפחתו מן הארץ לאחר שפרעה גילה את זהותה האמיתית של שרי.
בביאור המילים וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים, מסכימים רוב הפרשנים [רש"י, אבן עזרא, שד"ל ואחרים] כי הציווי לא הופנה אל אברם עצמו, אלא פרעה ציווה את אנשיו על אודות אברם. כעת, משנודע ברבים ששרי היא אשתו, אברם היה נתון בדיוק באותה סכנת חיים שממנה חשש בתחילה [אלשיך]. לכן פרעה, שראה בנגעים שהכו בו אצבע אלוהים ופחד מעונש נוסף של ה' [מלבי"ם, קאסוטו], הפקיד שומרים שיגנו על אברם ועל אשתו מפני המצרים, כדי שלא יפגעו בהם או יגזלו את רכושם בדרך [רד"ק, בכור שור, מחוקקי יהודה]. מנגד, יש המדגישים כי לציווי זה היה גם פן של פיקוח והגבלה; השומרים נועדו לא רק להגן על אברם, אלא גם לאכוף את גירושו ולוודא שהוא אכן עוזב את מצרים ולא משתהה בה [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, דברי דוד].
לגבי המילים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ, הפרשנים מציינים כי אין מדובר בגירוש משפיל, אלא בליווי של כבוד [רש"י, מזרחי, גור אריה]. ההוכחה לכך היא שבפסוקים הבאים אברם מתואר כמי שיוצא ממצרים כשהוא עמוס במקנה, בכסף ובזהב, תיאור שאינו הולם אדם המגורש בבושת פנים. המלווים שמרו עליו עד שיצא בבטחה מגבולות מצרים [רד"ק]. מעניין לציין כי על אף שאברם הסתיר את האמת מפרעה, התרחש נס ובהשגחת ה' המצרים לא לקחו ממנו בחזרה את המתנות הרבות שהעניקו לו, והוא הורשה לצאת עם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ [הטור הארוך, העמק דבר, צאינה וראינה]. חז"ל אף מציינים כי בזכות אותו ליווי שארגן פרעה לאברם, זכה פרעה לשכר, שבגינו שעבדו המצרים את בני ישראל במשך מאות שנים לאחר מכן [תורה תמימה].
מבעד לפסוק זה עולה בבירור העיקרון של "מעשה אבות סימן לבנים". כשם שאברם ירד למצרים בגלל הרעב, פרעה ניסה לפגוע בו, ה' הביא עליו נגעים, ולבסוף המצרים שילחו את אברם כשהוא עמוס ברכוש רב ולא מעוכב בדבר – כך בדיוק יקרה בעתיד לבני ישראל ביציאת מצרים [ביאור יש"ר, קאסוטו, רש"ר הירש].