עימות דרמטי חותם את שהותם של אברהם ושרה במצרים, כאשר פרעה נוזף באברהם על שהסתיר את זהותה האמיתית של אשתו.
בטענתו לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, פרעה קובל על כך שאברהם הפיץ ברבים ששרה היא אחותו, מה שגרם לפרעה להסתמך על דבריו [ביאור יש"ר, קאסוטו], ואף להמשיך לשתוק גם לאחר שהיא כבר נלקחה אל תוך הארמון [ספורנו]. שרה עצמה, בשל צניעותה, שתקה ולא דיברה בעד עצמה כפי שעשתה מאוחר יותר אצל אבימלך, ולכן הדיבור נתלה באברהם בלבד [חזקוני, חתם סופר].
פרעה ממשיך ומצטדק במילים וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה. הפרשנים מסכימים כי אין משמעות הביטוי שפרעה בא עליה, אלא שהוא לקח אותה אל ביתו במטרה לשאתה. פרעה מדגיש כי לא נהג בה באלימות או כדרך זנות, אלא העניק לה כבוד רב והתכוון להפוך אותה לאשתו המולכת ולמלכה, ולא לפילגש [רמב"ן, ספורנו, רד"ק, הטור הארוך, חתם סופר]. למעשה, פרעה סבר שאברהם יראה בכך זכות גדולה וכבוד רב להתחתן עם מלך מצרים [ספורנו, העמק דבר].
בהכרזתו וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ, פרעה מבהיר כי הוא מחזיר את שרה בדיוק כפי שלקח אותה, מבלי שנגע בה כלל [רד"ק, קאסוטו]. הסיבה לכך שלא פגע בה אינה מקרית; ה׳ קנא לכבודו של אברהם והגן על שרה בכך שהביא על פרעה נגעים קשים, כדוגמת מחלת הראתן, שמנעו ממנו פיזית את האפשרות להתקרב אליה [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].
לבסוף, פרעה מגרש את אברהם בציווי קצר, חד וחותך: קַח וָלֵךְ. משמעות ההוראה היא לקחת אותה באופן מיידי ולעזוב את המקום ללא כל שהות [משכיל לדוד]. מבחינה דקדוקית, המילה וָלֵךְ מנוקדת בקמץ (ולא בצירה) משום שהיא מהווה הפסקה וסיום מוחלט של הרעיון [אבן עזרא, מחוקקי יהודה, אבי עזר].
מדוע פרעה מגרש אותם בדחיפות כזו, בניגוד לאבימלך שמאוחר יותר יציע לאברהם לשבת בארצו? הפרשנים מציעים מספר מניעים שמשלימים זה את זה: ראשית, המצרים היו שטופי זימה, ופרעה חשש שמפאת יופייה הרב של שרה והפיתוי שהיא מהווה, אנשי העיר לא יעמדו בתאוותם ויחטאו בה [רש"י, רד"ק, הטור הארוך, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. שנית, לא היה זה לכבודו של המלך שאישה שחשק בה והביאה לארמונו, תישאר בארצו תחת חסותו של איש אחר [שד"ל]. בנוסף, פרעה היה מבועת מהנגעים ומההשגחה האלוהית שליוותה את אברהם, וביקש להרחיק מעליו את הסכנה [קאסוטו]. עם זאת, חרף הגירוש, נראה שפרעה העניק לאברהם מתנות וצידה לדרך, כפי שמשתמע מהפועל "קח" שמשמעותו קבלת דבר מיד ליד [קיצור בעל הטורים].
בולטת במיוחד שתיקתו של אברהם לנוכח התוכחה. בניגוד למפגש העתידי עם אבימלך, כאן אברהם אינו משיב דבר. גישה אחת מסבירה שפרעה פשוט לא הותיר פתח לשיחה; הוא דחק באברהם לצאת מיד, ואברהם חשש שאם יתעכב כדי לענות, ימרה את פי המלך ויעורר את חמתו [רד"ק, רבנו בחיי]. גישה שנייה מעמיקה לנפשו של אברהם ומסבירה שהוא חש ייסורי מצפון; הוא הבין שעל אף שאמר חצי-אמת כדי להינצל, השקר הוביל לתסבוכת ולנזק מעשי, ולא היה לו מה להשיב לטענתו הצודקת של פרעה [העמק דבר, קאסוטו]. חרף הטעות, זכויותיו של אברהם עמדו לו, והפרשה הסתיימה בהצלתו ובהצלת שרה.