תכניתו של אברם להציל את חייו במצרים מקבלת תפנית מפתיעה, המלווה באירוניה דקה. בעוד שהוא קיווה שיוטב לו בכך שיישאר בחיים, ההטבה בפועל התבטאה בהענקת עושר רב, אך בנסיבות קשות של לקיחת אשתו אל ארמון המלך [קאסוטו]. הפרשנים חלוקים בשאלת מקור ההטבה ומהותה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הֵיטִ֖יב מתייחסת לפרעה, שהעניק לאברם מתנות ומוהר מתוך כבוד, מתוך מחשבה שהוא אחיה של המיועדת למלכות [רש"י, רד"ק, ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי נושא המשפט הושמט במכוון כדי להדגיש את עצם התוצאה החיובית עבור אברם [גור אריה], או שהכוונה היא לה' שהשגיח על אברם והיטיב עמו בזכותה של שרי [אברבנאל, ביאור יש"ר]. פרשנות זו נשענת על התפיסה כי כל ברכה ועושר הבאים אל ביתו של אדם מגיעים בזכות אשתו [תורה תמימה, צאינה וראינה, חומת אנך].
הביטוי וַֽיְהִי־ל֤וֹ מעורר דיון נרחב, שכן התורה לא כתבה "ויתן לו". גישה אחת מסבירה כי בעקבות מעמדו החדש כגיסו של המלך, אברם הפך לשר חשוב, וממילא זרמו אליו מתנות ועושר רב [העמק דבר], או שהשתמש בכסף שקיבל מפרעה כדי לקנות את המקנה [קונטרס חיבה יתירה].
אולם, פרשנים רבים מקשים: כיצד ייתכן שאברם, אשר סירב מאוחר יותר לקבל רכוש ממלך סדום, יסכים לקבל מתנות מפרעה בתמורה לחרפת אשתו? בעקבות קושי זה, מתגבשת תפיסה חלופית לפיה אברם כלל לא קיבל מתנות מפרעה. ההטבה הייתה בכך שפרעה לא החרים את רכושו. וַֽיְהִי־ל֤וֹ פירושו שהרכוש שהביא עמו מארץ כנען נשאר בבעלותו, דבר שאינו מובן מאליו עבור זר פגיע במצרים [אברבנאל, הכתב והקבלה, רבנו בחיי, אדרת אליהו]. דעה נוספת מציעה שאברם נאלץ לקבל את המתנות בעל כורחו, שכן סירוב לקבל מוהר מלכותי היה מסגיר את העובדה שהוא בעלה ולא אחיה [הטור הארוך, ברכת אשר].
פירוט הרכוש בפסוק אינו מקרי. סדר הופעת הקניינים משקף הגיון משקי: תחילה מוזכר צאן ובקר שהם עיקר המשק, לאחר מכן עבדים לתפעולו, ולבסוף בהמות רכיבה ומשא [קאסוטו]. פרשנות יצירתית אחרת מציעה שפרעה שלח את המתנות בהפסקות ובשלבים, תוך שילוב העבדים בין סוגי הבהמות, כדי להפתיע את אברם בכל פעם מחדש ולהעצים את שמחתו מהרכוש שבא בהיסח הדעת [אדרת אליהו].
באשר לסוגי הבהמות והמשרתים, המילה וַאֲתֹנֹ֖ת מכוונת במקורה לנקבות של פרא הבר, ורק בתקופות מאוחרות יותר הפכה לכינוי לנקבת החמור הביתי [שד"ל]. לבסוף, המילה וּשְׁפָחֹ֔ת נכתבת בספר התורה חסרה את האות וי"ו, כך שניתן לקרוא אותה בלשון יחיד. חסרון זה רומז לשפחה אחת ספציפית ומשמעותית שאברם ושרי רכשו במצרים, הלוא היא הגר [שפתי כהן].