הגעתם של אברהם ושרה לארץ הזרה מפגישה מיד בין יופיה יוצא הדופן של שרה לבין מבטם של תושבי המקום. תוכניתו המוקדמת של אברהם להגנה עומדת כעת למבחן המציאות, כאשר ההתרחשויות מתחילות בדיוק כפי שצפה, אך מקבלות תפנית מהירה ובלתי צפויה.
הכתוב פותח במילים כְּבוֹא אַבְרָם, בלשון יחיד, למרות שגם שרה הגיעה עמו. גישה אחת מסבירה כי הכתוב תולה את הביאה כולה באברהם, משום שהוא היה עיקר הבית וכל מסעם של שאר ההולכים עמו היה תלוי בו [חזקוני]. מנגד, רוב הפרשנים מצביעים על כך שבשלב זה של הסיפור שרה היא הדמות המרכזית, ולכן היה מצופה שהכתוב ישתמש בלשון רבים [שפתי חכמים, גור אריה, ברטנורא]. בשל כך, מסבירים הפרשנים כי לשון היחיד מלמדת שאברהם אכן נראה כמי שמגיע לבדו, שכן הוא ניסה להגן על שרה והטמין אותה בתוך תיבה. אולם, כאשר מוכסי המס המקומיים דרשו לבדוק את הסחורות, הם הכריחו אותו לפתוח את התיבה וכך התגלתה שרה [רש"י]. עוצמת יופיה הייתה כה גדולה, עד שעם פתיחת התיבה בקע אור שהאיר את העיר כולה [צאינה וראינה]. עם זאת, יש מי שמבקר את סבירותו של מהלך זה, בטענה שאברהם היה נווס מנוסה שידע היטב כי דרכם של מוכסים לפתוח תיבות, ולכן הניסיון להסתיר אותה כך נראה תמים מדי [ברכת אשר על התורה].
כאשר התגלתה, נאמר וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא, כלומר הם ראו והכירו בכך שהיא יפה [ביאור יש"ר]. שורש המילה יָפָה קשור למושגים של נשיפה והקרנה, מה שמבטא את ההשפעה המהפנטת והזורחת שיש ליופי על מי שמתבונן בו [רש"ר הירש]. פשוטי העם מיד נעצו בה את עיניהם, בדיוק כפי שחשש אברהם מראש [ספורנו, קונטרס חיבה יתירה, קאסוטו].
בשלב זה מתברר כי תוכניתו של אברהם להציג את שרה כאחותו דווקא עבדה היטב מול המון העם. המצרים הפשוטים לא פגעו בה ולא לקחו אותה בכוח, שכן מעמדה כ"אחות" חייב אותם לגשת לאברהם ולבקש את ידה בנימוס. אברהם, מצדו, דרש עבורה מוהר כה גבוה, שאף אחד מפשוטי העם לא יכול היה לעמוד בו [מלבי"ם, רש"ר הירש]. טעותו היחידה של אברהם הייתה שהוא התכונן רק לסכנה מצד ההמון, ולא העלה בדעתו שיופיה יוביל אותה להילקח בחטף לארמונו של מלך, שאינו זקוק לתירוצים או למשא ומתן [אלשיך, רש"ר הירש].
המילה מְאֹד אינה רק תיאור של יופי, אלא מציינת את תחילתו של הנס ואת התפנית בעלילה. יופיה היה כה נדיר ומופלג, עד שהמצרים הבינו שאישה כזו אינה ראויה לאדם רגיל, אלא למלך בלבד, מה שלמעשה הציל אותה מפגיעת ההמון [העמק דבר]. על פי מנהגי הקדמונים, אישה בעלת יופי על-אנושי נחשבה לבת-אלים. אדם פשוט שהיה נוגע בה היה מתחייב במוות על חילול הקודש, ורק המלך, שנחשב בעצמו לאל, היה רשאי לקחתה [מלבי"ם].
כך עברה השמועה מפשוטי העם אל שרי המלוכה, שהחלו להלל אותה [בכור שור]. התנהלות השרים נבעה ממניעים פסיכולוגיים ותככניים: כל אחד מהשרים חשק בשרה לעצמו, אך ידע ששאר השרים יתחרו בו. לכן, כל שר נקט בתחבולה והכריז בפני חבריו "ראויה זו למלך!", בתקווה שהאחרים יוותרו עליה מפאת כבוד המלך, ואז הוא יוכל לקחתה לעצמו בסתר. אלא שמכיוון שכל השרים ללא יוצא מן הכלל חשבו על אותה עורמה והשתמשו באותו משפט בדיוק, השמועה יצאה מכלל שליטה, הגיעה לאוזני פרעה עצמו, והובילה ללקיחתה המיידית לארמון [אדרת אליהו].