מסעו הראשון של אברם בארץ אינו רק רישום גיאוגרפי של נדודים, אלא מסע נבואי המניח את התשתית לעתיד האומה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל קורות האבות משמשים סימן לבנים. פעולותיו הפיזיות של אברם, כגון ההליכה בארץ והחזקתו במקומות מסוימים, נועדו לקבע את ההבטחה האלוהית ולהוציאה מן הכוח אל הפועל, ממש כפי שנביאים עושים פעולות סמליות כדי לקיים את נבואתם [רמב"ן, רקנאטי, רבנו בחיי]. מעברו לאורכה ולרוחבה של הארץ מסמל תפיסת בעלות אידיאלית עליה, בדומה לאדם המסייר בשדה שקנה [קאסוטו].
כאשר הכתוב אומר וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ, אין הכוונה רק שחצה אותה מקצה לקצה ועזב, אלא שנכנס לתוכה ממש [רש"י, הכתב והקבלה]. אברם עבר בארץ כנווד עם מקנה רב, והעובדה שיושבי הארץ לא פגעו בו ולא מנעו ממנו לרעות את צאנו נחשבת לנס גלוי ולעדות להשגחת ה' עליו [רד"ק, אור החיים]. הוא המשיך לנדוד ולא השתקע בשום מקום, שכן המתין לאות מאת ה' שיורה לו היכן עליו לעצור [ספורנו, רש"ר הירש].
התחנה הראשונה במסעו היא עַד מְקוֹם שְׁכֶם. הפרשנים מסכימים כי הניסוח "מקום שכם" ולא "עיר שכם" נובע מכך שבאותה עת העיר טרם נבנתה או ששכם בן חמור טרם נולד, והתורה משתמשת בשם שיינתן למקום בעתיד. אברם נטה את אוהלו בשטח הפתוח הסמוך למקום שבו תקום העיר. בחירתו להגיע דווקא לשם אינה מקרית. מקום זה עתיד להיות העיר הראשונה שיכבוש יהושע בן נון, ואברם בא להחזיק בה ראשון לפני שיושביה יחטאו ויגורשו, כדי להבטיח את כיבושה העתידי [רמב"ן]. בנוסף, הוא צפה ברוח הקודש את הקרב שעתידים בני יעקב לנהל בשכם בעקבות מעשה דינה, והגיע לשם במיוחד כדי להתפלל עליהם שיינצלו מידי האויבים שסביבם [רש"י, רד"ק].
משם המשיך עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. הפירוש הפשוט למילים אלו הוא שמדובר בעץ גדול, כגון אלה, המאריך ימים ומשמש כציון דרך, או במישור רחב ידיים, אשר היה שייך לאדם כנעני ששמו מורה [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. מנגד, גישה פרשנית עמוקה יותר קושרת את המקום להר גריזים ולהר עיבל הסמוכים לשכם, כפי שמוזכר בספר דברים "אצל אלוני מורה". לפי גישה זו, המילה "מורה" מרמזת על הוראה ותורה. אברם הגיע למקום שבו עתידים בני ישראל לקבל על עצמם את התורה בשבועה, כדי ללמד שזכות ירושת הארץ תלויה בקבלת התורה [רש"י, כלי יקר]. נוכחותם של הר גריזים הפורה והר עיבל הצחיח באותו מקום, מסמלת את הבחירה הניצבת בפני האדם בין הברכה לקללה [רש"ר הירש].
הכתוב חותם בהערה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, שעליה נחלקו המפרשים באשר למשמעותה. גישה אחת רואה בכך רקע היסטורי של מאבקי שליטה. ארץ ישראל נפלה במקור בחלקו של שֵׁם בן נח, אך באותה עת הכנעני, שהיה מזרעו של חם, היה הולך וכובש את הארץ בכוח מידי בני שֵׁם. לכן, כאשר ה' מבטיח לאברם את הארץ, הוא למעשה מבטיח להחזיר את הגזלה לבעליה החוקיים מזרע שֵׁם [רש"י, הדר זקנים, חתם סופר].
גישה שונה רואה בציון נוכחות הכנעני עדות לסכנה הגדולה שבה היה נתון אברם. הכנענים היו אומה חזקה, אכזרית ומושחתת, ואברם ירא מהם ולכן נמנע מלבנות מזבח ולפרסם את אמונתו בגלוי, עד שה' נראה אליו, הבטיח לו את הארץ והסיר את פחדו [רמב"ן, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. למרות מצבה המוסרי הירוד של הארץ באותה עת, בחר ה' להתחיל את ההתחדשות הרוחנית של האנושות דווקא שם, כדי להראות שקדושה יכולה לצמוח גם מתוך המקום הקשה ביותר [רש"ר הירש]. ויש המסבירים שהכתוב בא להדגיש כי הארץ לא הייתה שוממה, וכדי להקדים תרופה לשאלה כיצד יירשו בני ישראל ארץ שכבר שייכת לעם אחר, מודיעה התורה שמאז ומקדם, כשהכנעני שלט בה, הארץ כבר הובטחה לאברם מאת ה', בורא הכל, שבידו לתת אותה לאשר יישר בעיניו [שד"ל, קאסוטו].