מיד לאחר ההבטחה האלוהית הגדולה לרשת את ארץ כנען, אברם נתקל במשבר קיומי חריף המאלץ אותו לעזוב אותה. ירידה זו למצרים אינה רק אירוע היסטורי בחיי האבות, אלא מהווה אבן בוחן לאמונתו של אברם, ומתווה את המסלול ההיסטורי העתידי של עם ישראל כולו.
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ: המילה בָּאָרֶץ מיודעת (בקמץ תחת האות בי"ת), ורומזת לכך שהרעב לא היה עולמי, אלא פגע באותה הארץ לבדה, היא ארץ כנען [רש"י, לבוש האורה, מחוקקי יהודה]. עצירת הגשמים פגעה קשות בתבואה ובמרעה הבהמות [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה, שכן מצרים אינה תלויה במי גשמים אלא במימי נהר הנילוס, ולכן בדרך כלל אינה סובלת מרעב כזה [רד"ק, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. הירידה מתארת גם מעבר גיאוגרפי טופוגרפי מארץ ההרים של כנען אל בקעת הנילוס [קאסוטו]. התוספת של האות ה"א בסוף המילה מִצְרַיְמָה מחליפה את האות למ"ד בתחילתה, ומשמעותה הפשוטה היא "למצרים" [תורה תמימה].
לָגוּר שָׁם: אברם לא התכוון להשתקע במצרים ישיבת קבע, אלא לחיות בה באופן עראי, כגר המחפש מקלט, עד שיעבור זעם וישוב לארץ המובטחת [ספורנו, רד"ק, מלבי"ם, ביאור יש"ר, קאסוטו]. הכתוב מדגיש כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ, כדי להבהיר שרק בשל ההכרח החמור, מחסור המזון וסכנת החיים, אברם נאלץ לעזוב בדאבון לב [קאסוטו, אברבנאל].
ירידה זו עוררה פולמוס רחב בקרב הפרשנים, שניסו לעמוד על טיבה המוסרי והאמוני. הגישה המרכזית רואה בכך את אחד הניסיונות שבהם בחן ה׳ את אברם. למרות שה׳ ציווה עליו ללכת לארץ כנען, וכעת מאלץ אותו לצאת ממנה בגלל הרעב, אברם עמד בניסיון, קיבל את הדין באהבה, לא הרהר אחר מידותיו של ה׳ ולא התלונן על כך שהברכה שהובטחה לו הפכה בן רגע למצוקה [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר].
עם זאת, קיימת מחלוקת עמוקה לגבי עצם ההחלטה לעזוב את הארץ. מחד גיסא, יש מי שרואה בירידה זו חטא גדול שנעשה בשגגה. לפי דעה זו, אברם היה צריך לבטוח בה׳ שיפדה אותו ממוות ברעב בתוך ארץ כנען, ועל עצם היציאה מהארץ ועל כך שהכניס את אשתו לסכנה במצרים, נגזר על זרעו עונש הגלות והשעבוד ביד פרעה [רמב"ן, פני דוד, פרדס יוסף].
מאידך גיסא, פרשנים רבים חולקים בתוקף על גישה זו וטוענים כי אברם נהג כשורה. לפי תפיסתם, התורה אינה דורשת מהאדם לסמוך על הנס במקום של סכנת חיים ממשית. אברם פעל באחריות מתוך הבנה שזוהי עצת ה׳, תוך השתדלות טבעית להציל את משפחתו, ואין לראות בכך חטא אלא התנהגות ראויה ויישום של ההדרכה לצאת ולחפש מזון בעת רעב [העמק דבר, רלב"ג, אברבנאל, רש"ר הירש, תורה תמימה, הדר זקנים]. יתרה מכך, יש שמסבירים כי אברם בחר לרדת למקום שפע דווקא משום שרצה להמשיך לקיים את מפעלו הגדול של גמילות חסדים והאכלת הבריות, דבר שלא יכול היה לעשות בארץ מוכת רעב [אלשיך].
מעבר למשמעות האישית עבור אברם, הפרשנים מסכימים כי אירוע זה מהווה יישום מובהק של העיקרון "מעשה אבות סימן לבנים". התורה משרטטת כאן מראש את התוכנית האלוהית של גלות מצרים, ונוטעת תקווה לעתיד. כל מה שאירע לאברם קרה מאוחר יותר לבניו: כשם שאברם ירד למצרים מפני הרעב, כך ירדו בני ישראל בגלל הרעב בימי יעקב; המצרים חמדו את שרי כפי שגזרו על בנות ישראל להישאר בחיים למען המצרים; ה׳ הכה את פרעה בנגעים גדולים, כפי שהכה את מצרים בעשר מכות; ולבסוף, כשם שאברם שולח ממצרים ברכוש גדול, כסף וזהב, כך יצאו בני ישראל ברכוש רב לאחר שפרעה האיץ בהם ללכת [רמב"ן, רבנו בחיי, טור הארוך, צרור המור, תולדות יצחק, קאסוטו]. מתוך כך נלמד כי השעבוד במצרים לא היה מקרה, אלא חלק מתוכנית אלוהית שהוכנה מראש, המבטיחה כי ה׳ תמיד יגן על נאמניו ויושיעם מכל צרה [קאסוטו].