מסעו של אברם בארץ כנען אינו רק נדידה גיאוגרפית בחיפוש אחר אזורי מרעה, אלא מסע רוחני שנועד לבסס את האמונה באל אחד במרחב החדש. לאחר חנייתו הראשונה בשכם, הוא ממשיך דרומה אל אזור ההר.
המילה וַיַּעְתֵּק מציינת עקירה של דבר ממקומו והעברתו למקום אחר. פועל זה מופיע בבניין הפעיל (פועל יוצא), ולכן משמעותו היא שאברם עקר את אוהלו ואת מחנהו כדי לנסוע [אבן עזרא, שד"ל, חזקוני]. יש הסבורים כי בחירת פועל זה, המעיד על עקירה הדורשת מאמץ, מרמזת על כך שאברם נדרש להפעיל את סמכותו כדי לשכנע את אנשיו לעזוב את העמק הפורה הנוח ולעלות אל ההר המבודד והקשה להליכה, מקום שבו יוכלו להתייחד עם ה' הרחק מהשפעת החברה העירונית [רש"ר הירש, שפתי כהן].
הוא פונה אל הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית־אֵל, כלומר לאזור ההררי הנמצא ממזרח לעיר בית אל [מזרחי, שפתי חכמים, קאסוטו]. שם, הוא מקים את מחנהו: וַיֵּט אׇהֳלֹה. מילה זו נכתבת עם האות ה"א בסופה ("אהלה") אך נקראת כאילו נכתבה עם וי"ו ("אוהלו"). פרשנים רבים לומדים מכתיב ייחודי זה שאברם נטה תחילה את האוהל של אשתו שרה, מתוך כבוד רב כלפיה ודאגה לצניעותה, ורק לאחר מכן הקים את אוהלו שלו [רש"י, מזרחי, גור אריה].
מיקום המחנה מוגדר במדויק: בֵּית־אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם. משמעות המילה "מים" בהקשר זה היא צד מערב, על שם הים הגדול הנמצא במערבה של ארץ ישראל [אבן עזרא, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. מיקום זה, בתווך שבין שתי ערים, לא נבחר במקרה. אברם התיישב בצומת דרכים אסטרטגי כדי שיוכל לאסוף אליו קהל רב של עוברי אורח ותושבים מקומיים וללמדם את דרך האמת [ספורנו, מלבי"ם].
במקום זה, אברם מקים מזבח נוסף: וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַה׳. מאחר שכבר בנה מזבח בשכם כהודיה על הבטחת הארץ והזרע, עולה השאלה לשם מה נדרש מזבח נוסף דווקא כאן. הגישה המרכזית מסבירה כי אברם צפה ברוח הקודש שבעתיד הרחוק, בימי יהושע בן נון, עתידים בני ישראל לנחול במקום זה תבוסה במלחמה על העי בעקבות חטאו של עכן. לכן, הוא בנה את המזבח כדי להתפלל מראש על הצלת בניו, ובכך לימד לדורות את הכלל שלפיו על האדם להקדים תפילה לצרה [רש"י, גור אריה, תורה תמימה, העמק דבר].
הפסוק נחתם בפעולתו של אברם: וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה׳. קיימות שתי גישות עיקריות להבנת ביטוי זה. הגישה האחת מפרשת זאת כלשון תפילה ותחינה אישית אל ה' [אבן עזרא, מיני תרגומא]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה כי מדובר בהכרזה ופרסום פומבי. אברם עמד לפני המזבח וקרא בקול גדול לבני האדם לבוא ולעבוד את ה', תוך שהוא מוכיח להם את אפסות האלילים ומקרב אותם לאמונה [רמב"ן, רד"ק, רבנו בחיי, קאסוטו]. בניגוד ליעקב נכדו, שלא הוצרך להכריז על אמונתו משום שכבר הייתה לו קהילה גדולה של בנים שפרסמה את שם ה' מעצם קיומה, אברם הגיע לסביבה נוכרית לחלוטין ונאלץ לחזק את האמונה בלבבות הבריות בכוחות עצמו כאדם התומך בתקרה כדי שלא תיפול [רמב"ן, טור, רבנו בחיי].