הירידה מארץ כנען למצרים מאלצת את אברהם להתמודד עם מציאות חדשה ומאיימת. במעבר מן הסביבה המוכרת אל תרבות זרה, מתעורר חשש כבד לחייו, והוא נדרש לשתף את אשתו בתוכנית הישרדות המבוססת על המראה החיצוני שלה.
המילה הִקְרִּיב מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כפועל יוצא, כלומר אברהם קירב את מחנהו ומשפחתו אל הגבול [רד"ק, אבן עזרא, חזקוני]. העיתוי שבו בחר אברהם לשוחח עם שרה אינו מקרי. הוא המתין עד שהיו קרובים ממש לעת הצורך, כדי שלא תישכח התוכנית מליבה [ספורנו], או כדי שלא להבהיל אותה סתם כך במהלך הדרך [קונטרס חיבה יתירה]. רק כאשר התקרבו ממש, הכתה בו ההכרה בדבר אופיים של המצרים והסכנה המוחשית [מלבי"ם].
ההכרזה הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי מעוררת את השאלה המתבקשת: האם עד לאותו רגע אברהם לא ידע שאשתו יפה? הפרשנים נחלקים בשאלה זו לשתי גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה, המבוססת על פשט הכתובים, מסבירה כי אברהם ידע זאת מאז ומתמיד. המילה נָא אינה מציינת גילוי פתאומי, אלא מובנה הוא "עתה" או שהיא משמשת כלשון של הזמנה וקריאה להסב תשומת לב. כוונתו של אברהם היא שהגיעה השעה לדאוג בגלל יופייה, ועתה הוא נדרש לתת את דעתו ומחשבתו כיצד לנהוג [רש"י, רמב"ן, רד"ק, הכתב והקבלה].
הגישה השנייה, הנשענת על מדרשי האגדה, מציעה שאכן מדובר בהכרה חדשה. מתוך צניעותם המופלגת של בני הזוג, אברהם מעולם לא הביט בה באופן שהעריך את יופייה, ורק כעת, בעקבות מעשה שהתרחש בדרך כגון חציית נהר, נחשף לכך [רש"י, רבינו בחיי, תורה תמימה]. בנוסף, מנהג העולם הוא שתלאות הדרך פוגמות במראהו של אדם, אך שרה עמדה ביופייה ללא שינוי. עובדה זו הוכיחה לאברהם שיופייה הוא טבעי ועצמי, ואינו תלוי בקישוטים או בתמרוקים [רש"י, אדרת אליהו]. יופייה של שרה היה כה חריג, עד שאברהם הבין כעת שהיא אישה יחידה במינה בעולם כולו [אור החיים], ושיופייה מעיד גם על אישיותה ומעמדה [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי ששרה הייתה כבר אישה מבוגרת, יופייה נשמר באופן פלאי [קאסוטו].
החשש של אברהם נבע מהיעד אליו פנו. הביטוי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ מציג את סיבת הסכנה, ומשמעו אישה יפה במראה החיצוני [נתינה לגר]. מצרים נחשבה למקום שטוף זימה ופריצות [ספורנו]. המצרים היו אנשים בעלי עור כהה ולא היו מורגלים בנשים יפות ובהירות כשרה, ולכן יופייה עתיד היה לבלוט שם באופן יוצא דופן [רש"י, אבן עזרא, שד"ל].
עולה השאלה מדוע אברהם חשש שיהרגו אותו, הרי המצרים היו מצווים על איסור רציחה לא פחות מאשר על איסור גילוי עריות. ההסבר הוא שאברהם הבין את הלך המחשבה המצרי: הם יעדיפו לעבור פעם אחת על איסור רציחה, מאשר לחיות בחטא מתמשך של אשת איש כל עוד הוא בחיים [דעת זקנים, פני דוד].
בארץ כנען אברהם לא חשש באותה מידה, משום ששם נהנה מהבטחה אלוהית לשמירה והיה מוקף בבני ברית, אך במצרים, או בעיר מושבם של מלכים שדרכם לגזול נשים יפות, הוא הרגיש חובה להשתדל בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס [העמק דבר, אור החיים, רמב"ן].
יש מן הפרשנים המבקרים את החלטתו של אברהם להעמיד את אשתו בסכנה במקום לבטוח בה' [רמב"ן]. מנגד, יש המסבירים כי אברהם סמך על זכותה וצדקותה של שרה שלא יאונה לה כל רע, בעוד שעל זכותו שלו לא רצה להישען [פני דוד]. כדי למנוע ממנה לעבור על איסור אשת איש, יש אף דעה המציעה שאברהם נתן לה גט זמני [צאינה וראינה בשם אמרי נועם]. בבקשתו ממנה לומר שהיא אחותו, אברהם קיווה שמעמדו כ"אח" יקנה לו כבוד ומתנות, אך בעיקר נועד הדבר להבטיח שהמצרים יצטרכו לפייס אותו בממון, ובכך יתפרסם ברבים שהם לא פגעו בה והחזירו אותה בעל כורחם [פני דוד].