בראשית, פרק י״ב, פסוק י״א

כאשר אברהם קירב את מחנהו אל הגבול והיה במצב שבו הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה, הכתה בו ההכרה בסכנה המוחשית הצפויה להם מאנשי המקום. הוא המתין לרגע סמוך זה כדי לשוחח עם שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, על מנת שלא להבהיל אותה מוקדם יותר וכדי שתוכנית ההישרדות שלהם לא תישכח מליבה. באומרו הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי, אברהם מציין שהגיעה השעה לחשוש בגלל יופייה, בין אם ידע על כך תמיד ובין אם הבין זאת רק כעת כשראה שמראה לא נפגם מתלאות המסע. הוא מסביר לה כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ, שכן במצרים שטופת הזימה המראה החיצוני הבהיר שלה עתיד לבלוט מאוד לעומת המקומיים. בשל כך התעורר בו חשש כבד שהמצרים יעדיפו לרצוח אותו כדי לקחת אותה מבלי לחיות בחטא מתמשך, והוא הבין שעליו לפעול בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס.