מפגש דרמטי מתרחש בארמון, כאשר שליט מצרים רב העוצמה מזמן את אברם כדי לנזוף בו על ההסתרה שהביאה אסון על ביתו. לאחר שהנגעים תקפו את הארמון בפתאומיות, פרעה הבין כי ה' מעניש אותו בגלל לקיחת שרי. יש הסבורים כי חרטומיו האירו את עיניו, ובעקבות זאת הוא חקר את שרי, שהודתה באמת לאחר שראתה כי הוא נענש בגללה [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר]. גישה אחרת מציעה כי פרעה ניסה לדובב את אברם בערמה; מכיוון שלקה במחלה שהקשתה עליו את המגע האינטימי, הוא חשד ששרי היא אשת איש, והטיח באברם האשמות כדי לחלץ ממנו את האמת [רמב"ן].
בדבריו, פרעה הופך את היוצרות. אף על פי שהוא זה שלקח את שרי, כדרכם של עריצים הוא מאשים את הקורבן, ומשתמש במילה לָמָּה כלשון של גערה ותוכחה [קאסוטו]. הוא פונה לאברם בשאלה הכפולה מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ו-לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי, כדי להדגיש שאברם הוא הגורם הישיר לנגעים שבאו עליו מכיוון שלא חשף את האמת [ביאור יש"ר].
הפרשנים עומדים על הדגש החוזר במילה לִּי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרעה מבין ומצדיק את החשש של אברם מההמון המצרי שטוף הזימה, אך טוען כי כלפיו, כמלך, החשש לא היה מוצדק. לטענת פרעה, גם אם היה צורך לשקר לעם, אברם היה צריך לגלות את הסוד באוזני המלך בלבד, שכן מלך אמור להיות איש צדק ומשפט שלא יהרוג אדם כדי לקחת את אשתו [ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם, ביאור יש"ר, אלשיך].
יתרה מכך, פרעה טוען כי השקר עצמו החמיר את המצב. הפועל הִגַּדְתָּ נגזר מהשורש נ.ג.ד וחסרה בו האות נו"ן [אבן עזרא], ומשמעותו מסירת מידע ברור, מפורט ומדויק הנחוץ לשומע [מחוקקי יהודה]. פרעה מסביר כי דווקא ההכרזה הפומבית על כך שהיא אחותו היא שגרמה לו לקחת אותה; הצגתה כאחותו של אדם מכובד וגדול כאברם הפכה אותה לראויה למלכות, וגרמה לקופצים רבים לחשוק בה. אילו היה מציג אותה כקרובת משפחה רחוקה או סתם אישה, המלך כלל לא היה לוקח אותה לאישה [מלבי"ם, חומת אנך, אלשיך].
לאורך כל התוכחה הזו, אברם שותק ואינו משיב דבר. הפרשנים מסבירים כי שתיקתו נובעת מיראה, ובעיקר מכך שלא יכול היה לומר לפרעה את האמת המרה: אברם אכן חשד שגם המלך עצמו מושחת, נבל ומסוכן בדיוק כמו בני עמו, ועל כן לא יכול היה להשיב על טענותיו של פרעה מבלי לסכן את חייו [רמב"ן, אור החיים, מלבי"ם].