רגע כניסתו של אברהם לארץ כנען מסמן נקודת מפנה מהותית בקשר שלו עם האלוהות, שבו ההבטחות הכלליות הופכות לממוקדות, והקשר הרוחני עולה מדרגה. המילה וַיֵּרָא מוגדרת כפועל סביל המבטא חזון נבואי ברור [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי עד לשלב זה, בעודו מחוץ לארץ ישראל, אברהם זכה לשמוע רק קול נבואי או מסר בחלום, אך לא חווה התגלות מלאה. הסיבה לכך היא שארץ ישראל היא המקום הראוי והמוכן להשראת השכינה, ורק עם הגעתו אליה זכה למראה נבואי שלם [רמב"ן, כלי יקר, העמק דבר, ביאור יש"ר, קאסוטו]. התגלות זו של ה' לאברהם בעת נדודיו, רומזת גם לעתיד, שכן באותו אופן יתגלה ה' ליעקב כאשר יאלץ לגלות ולנדוד [קיצור בעל הטורים].
כאשר ה' מבטיח לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, ההבטחה הקודמת שניתנה לאברהם מקבלת תוקף מוחלט. בעבר, ההבטחה שיהפוך לגוי גדול הייתה מותנית בעצם יציאתו למסע, ואילו כעת היא ניתנת ללא תנאים [גור אריה, יריעות שלמה]. ההבטחה מופנית לזרעו ולא לאברהם עצמו, משום שאדם יחיד אינו יכול לרשת וליישב ארץ שלמה. בשלב זה אברהם מקבל את הזכות להתהלך בארץ בחופשיות, אך ההורשה הממשית של הארץ וגירוש העמים היושבים בה יתרחשו לאט ובהדרגה רק כאשר צאצאיו יתרבו [רד"ק]. עלתה השאלה כיצד יכול ה' להבטיח את הארץ לזרע שטרם נולד, שהרי מבחינה משפטית לא ניתן להקנות דבר לעובר שאינו בעולם. התשובה לכך היא שהקניין מתאפשר בזכות מעמדם העתידי של ישראל כ"בנים" לה', מעמד שאברהם ביסס מיד לאחר מכן באמצעות בניית המזבח [אדרת אליהו].
ההבטחה נועדה גם להרגיע את אברהם נוכח המציאות שבה הכנענים הולכים וכובשים את הארץ. ה' מבהיר לו ששליטתם היא זמנית בלבד, והארץ מיועדת בסופו של דבר לצאצאיו הצדיקים [מלבי"ם, ביאור יש"ר, קונטרס חיבה יתירה].
בעקבות ההתגלות, הכתוב מציין כי אברהם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמזבח נבנה כאות הודאה לה' על שתי הבשורות הגדולות שקיבל: בשורת הזרע ובשורת הארץ [רש"י, רד"ק]. יש אף המדייקים בלשון הפסוק ומסבירים כי המילה "שם" רומזת לארץ, והמילה "אליו" רומזת לבשורת הזרע [משכיל לדוד]. מנגד, גישה אחרת מדגישה כי המזבח נבנה להַנִּרְאֶה אֵלָיו – כלומר, סיבת השמחתו העיקרית של אברהם לא הייתה ההבטחה הגשמית לילדים ולנחלה, אלא עצם הזכות העצומה לחזות בפני ה' ולחוות את ההתגלות האלוהית, מתוך אהבה עמוקה לבורא [אור החיים, ביאור יש"ר, חומש קה"ת].
לגבי מהותו של המזבח, יש הסבורים כי הוא שימש בפועל להקרבת זבחי תודה לה' [רמב"ן, מלבי"ם]. לעומתם, יש הטוענים כי לא הוקרבו שם קורבנות כלל, אלא המזבח שימש כמעין אנדרטה וציון דרך המסמל את כיבושה הרוחני והלאומי של הארץ, והקדשתה לעבודת ה' [קאסוטו, The Torah]. עצם היכולת לבנות מזבח במקום יישוב כנעני, מלמדת שאברהם כבר החל להשפיע על תושבי המקום, לימד אותם את אמונת הייחוד, וקיבל את הסכמתם להקמת המזבח מבלי שיחשוש שישתמשו בו לעבודה זרה [הכתב והקבלה]. בנוסף, בחירת המיקום המדויק לבניית המזבח נבעה גם מראייה נבואית של אברהם, שצפה כי בעתיד צאצאיו ייכשלו בחטא באזור זה ממש (חטא עכן בעי), ולכן הקים שם מזבח כדי להתפלל עליהם מראש [ברטנורא].