אברהם אבינו מכין את שרה לקראת הסכנה האורבת להם עם כניסתם למצרים, ומסביר לה מדוע עליהם לתאם גרסאות מראש ולהפיץ את השמועה שהם אחים עוד בטרם יישאלו על כך [אור החיים, פענח רזא].
וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, עצם המראה של שרה יעורר את הסכנה [קאסוטו]. המצרים, שהיו שטופי זימה, יראו את יופייה הנדיר של שרה, וכן ילטשו עיניים לאישיותה ולעושרו של אברהם, ומיד יחמדו אותה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, הבנה זו אינה רק מחשבה חולפת, אלא היא התנאי שיוביל לאסון: ברגע שיבינו שהיא אשתו, הם ידעו שאברהם לעולם לא יסכים למסור אותה מרצונו, ולכן יחליטו להרוג אותו [שד"ל, ספורנו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמודדת עם השאלה מדוע יעדיפו המצרים לרצוח את אברהם ולא פשוט לאנוס את שרה בחייו. למרות שגם בני נח הוזהרו על שפיכות דמים ועל גילוי עריות, המצרים יעדיפו לעבור על חטא הרציחה שהוא מעשה חד-פעמי, ולא להיכשל בחטא של אשת איש שהוא חטא תמידי ומתמשך בכל פעם שיבואו עליה. ברגע שאברהם ייהרג, שרה תיחשב לפנויה והם לא יחזיקו בה באיסור [ריב"א, חזקוני, ברטנורא, הטור הארוך]. מעבר לכך, היסטורית, המצרים זכרו שדור המבול נענש בחומרה על חטאי זימה ולא על רציחה, ולכן חששו יותר מאיסור אשת איש [ריב"א].
לצד הנימוק ההלכתי-מוסרי המעוות של המצרים, מציגים הפרשנים גם מניעים חברתיים ופרקטיים להחלטה וְהָרְגוּ אֹתִי. אילו היו לוקחים אותה בחייו, הדבר היה נחשב לעוול חברתי גלוי ומתמשך שהעולם אינו סובל, ואברהם היה זועק למלך על החמס שנעשה לו. רציחתו, לעומת זאת, תעלים את הבעיה [רד"ק, הטור הארוך, חזקוני]. בנוסף, כל עוד אברהם חי, שרה לעולם לא תסכים להינשא לאחר, אך המצרים קיוו שלאחר שתתאלמן, היא תתרצה להם [בית הלוי]. אברהם גם ידע ששרה הצדקנית תעדיף למסור את נפשה למיתה ולא להיאנס. לכן, המצרים יבינו שהדרך היחידה למנוע משרה להיהרג תוך כדי התנגדות, היא להרוג את אברהם תחילה, ובכך להתיר אותה [פרדס יוסף].
סכנה זו התעצמה במיוחד משום שהם התקרבו לעיר מלוכה, שם היה נהוג להעליל עלילות שווא על בעלים של נשים יפות כדי להורגם ולקחת את נשותיהם למלך [הטור הארוך]. גישה ייחודית נוספת מסבירה שבעת העתיקה נהגו לסגוד לאנשים יפים במיוחד כאל אלוהות. אברהם חשש שהמצרים יחשיבו את שרה לאלה, ויהרגו אותו באשמת מרידה, שכן לאדם הדיוט אסור להשתמש ב"שרביט אלוהות" [פרדס יוסף].
וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, המצרים ישאירו אותך בחיים למען הנאתם, כדי להשאיר אותך חסרת הגנה [רד"ק, קאסוטו]. עבור שרה, חיים אלו יהיו מלאי צער ויגון, והיא הייתה מעדיפה למות יחד עם אברהם, אך המצרים ישתדלו להחיותה [העמק דבר]. כדי לא לצער אותה בדיבור מפורש על חטא הזימה שייעשה בה, אברהם רומז לה בעדינות שהמצרים "יחיו" אותה במובן שיספקו את צרכיה ויעניקו לה מתנות, שדות וכרמים בזמן הרעב [תולדות יצחק, קיצור בעל הטורים]. בסופו של דבר, אברהם אינו חושש לחייו שלו, שכן הוא בוטח בה׳ שיעשה את הטוב בעיניו, אלא חרד לגורלה של שרה שתישאר לבדה נתונה להתעללות המצרים [ביאור יש"ר].
אף על פי שאברהם התברך בהבטחה אלוהית, הוא אינו סומך על הנס במקום של סכנה מוחשית. כדרכם של צדיקים, הוא פועל בתחבולות טבעיות כדי להציל את עצמו, מתוך ההבנה שאין לנסות את ה׳ במקום שבו החטא עלול לגרום לאסון [רד"ק].