מסעו של אברהם בארץ כנען לא היה מאורע נקודתי, אלא תהליך מתמשך של תנועה והתקדמות. לאחר שסייר בצפון הארץ ובמרכזה, הוא ממשיך את דרכו אל עבר הקצה הדרומי, ובכך משלים את הקפת הארץ כולה מגבולה הצפוני ועד הדרומי, וקובע את שייכותה לזרעו לדורי דורות [קאסוטו].
המילים הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ מתארות מסע של רועים, הנעשה בשלבים וממקום למקום. אין מדובר בנסיעה רציפה אחת, אלא בתהליך שבו אברהם חונה במקום מסוים למשך חודש לפחות, ואז עוקר את יתדות אוהלו וממשיך הלאה [רש"י, שד"ל, גור אריה, ביאור יש"ר]. התנועה הרציפה נבעה מכך שטרם נאמר לו היכן בדיוק עליו להתיישב והוא עדיין לא מצא את המקום שבו הרגיש בנוח [ביאור שטיינזלץ], או משום שחיפש אזורי מרעה עקב ניצני הרעב שהחלו להופיע בארץ [קונטרס חיבה יתירה].
המילה הַנֶּגְבָּה מציינת את כיוון הנסיעה – לדרומה של ארץ ישראל. פרשנים מציינים כי מקור המילה "נגב" קשור ליובש ולחורב, כפי שמשמעות השורש בארמית, שכן אזור הדרום מתאפיין באקלים חם וצחיח [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. לחלופין, המילה מבטאת פגיעה ישירה, שכן קרני השמש מכות באזור זה בעוצמה [רש"ר הירש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמגמת פניו של אברהם לדרום לא הייתה מקרית, אלא כוונה אל עבר נחלת שבט יהודה העתידית, ובמיוחד אל הר המוריה וירושלים. מסע זה טמן בחובו נבואה, שכן שם עתיד להיבנות בית המקדש ושם תתרחש עקדת יצחק. קדושת המקום משכה את אברהם, וככל שהתקרב לשם מתוך רצון להידבק בה', כך גם קדושת המקום יצאה לקראתו [אלשיך].
מעבר ליעד הגיאוגרפי, הבחירה להדרים נושאת משמעות רוחנית עמוקה. חז"ל קבעו כי "הרוצה להחכים ידרים", ואברהם בחר בכיוון זה כדי להתעמק בחכמה אלוהית ובתורה, שכן אזור הדרום מסוגל ומתאים יותר להשגה רוחנית ולעבודת קורבנות [כלי יקר, העמק דבר, צפנת פענח]. אברהם לא חיפש עושר חומרי במסעותיו [כלי יקר], והבחירה להתיישב באזור צחיח ושומם נועדה לבסס את אמונתו מתוך ניתוק מהשפעת הערים המיושבות, ולהוכיח שהשגשוג הרוחני אינו תלוי בתנאים חומריים או באדמה פורייה [ספורנו, רש"ר הירש].
במהלך נדודיו, אברהם דרש ברבים ופעל לפרסם את שם ה' בכל מקום שאליו הגיע [מלבי"ם]. המסע מדרגה לדרגה סימל את התפתחות הנפש השכלית והשגת נבואה עליונה [רבנו בחיי], תהליך שהתבטא בהתעצמות האהבה, החום הפנימי ומידת החסד כלפי הזולת [חומש קה"ת]. במובן העמוק, נדודיו של אברהם במדברות נועדו ללקט ולברר "ניצוצות של קדושה" שירדו למקומות שאינם ראויים להם, ולהשיבם למקורם העליון [אדרת אליהו לר' יוסף חיים]. יש שראו בפסוק זה רמז לתהליך שעוברת הנפש האנושית כולה: ירידתה לעולם החומרי, התמודדותה עם היצר הרע, והתעלותה חזרה אל מקור האור והקדושה דרך לימוד תורה ומעשים טובים [אלשיך].