יציאתו של אברם ממצרים מסמנת מהפך דרמטי במצבו, מפליט רעב לאדם בעל רכוש עצום, באופן המניח את התשתית להמשך דרכו ולעתיד זרעו.
התורה בוחרת לתאר את עושרו של אברם באמצעות המילה כָּבֵד, ולא משתמשת במונח שגור כמו "עשיר". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת אדם שטָעוּן במשאות רבים וברכוש עצום [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר]. לולא פירט הכתוב מיד לאחר מכן שהכובד היה בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב, ניתן היה לטעות ולחשוב שמדובר בכבדות של חולשה וזקנה [מחוקקי יהודה]. המונח בַּמִּקְנֶה כולל בתוכו את כל סוגי בעלי החיים המשמשים את האדם למלאכה ולמזון [מחוקקי יהודה].
לכבדות זו היו השלכות מעשיות על מסעו של אברם. מצד אחד, ריבוי הרכוש הפך את תנועתו לאיטית [אבן עזרא, רלב"ג]. אברם נאלץ להתנהל לאיטו, אף על פי שהשתוקק לשוב במהירות אל המזבח שבנה בארץ כנען כדי להמשיך ללמד ולהורות על ה' כבעבר [ספורנו]. עובדה זו מסבירה מדוע הפסוק הבא מתאר את מסעו בתחנות איטיות וקצרות [שד"ל, אלשיך]. מצד שני, המשא הכבד מנע ממנו את האפשרות לנוס במהירות במקרה של סכנה, ולכן הוא נזקק לאנשי משמר שילוו אותו בפקודת פרעה, כדי להגן עליו ועל רכושו מפני שודדים בדרך [לבוש האורה, ברטנורא].
באשר למקור העושר העצום, מוסבר כי אברם, שפעל לתקן את העולם, זכה שהטבע כולו ייכנע לו. ה' גילה לו את אוצרות הכסף והזהב כדי שיוכל לפרנס את באי העולם, ומתוך כך לקרבם לאמונה [שפתי כהן]. התורה מציינת את עושרו כדי ללמדנו שההליכה בדרך ה' מכבדת את האדם, שומרת עליו ומעניקה לו שפע [תורה תמימה].
לצד הפשט, ישנם פרשנים המעניקים למילה כָּבֵד משמעות רוחנית ופסיכולוגית. בעוד שאברם היה ידוע בזריזותו העצומה בכל הנוגע לעבודת ה', הרי שביחס לקנייני העולם הזה הוא התנהל בכבדות ובחוסר התלהבות [אדרת אליהו]. למעשה, כל אותו רכוש חומרי היה עבורו כמשא מכביד וטורח, שכן דעתו הייתה נתונה להשגות רוחניות בלבד והוא מאס בתענוגות הגוף [פני דוד]. גם לסדר הופעת הרכוש בפסוק יש משמעות: הכתוב מקדים את הכֶּסֶף לזָּהָב, כרמז לסדר ההנהגה האלוהית, שבה מידת החסד – המיוצגת בצבעו הלבן של הכסף – קודמת למידת הדין [רקנאטי].
מבחינה ספרותית והיסטורית, השימוש במילה כָּבֵד יוצר הקבלה ניגודית מרתקת לתחילת הפרשה. בתחילה אברם סבל מכך ש"כבד הרעב בארץ", וכעת הוא יוצא ממצרים כשהוא כָּבֵד ברכוש. הצלחתו הכלכלית אינה רק הישג אישי [ביאור שטיינזלץ], אלא מהווה הכנה וסמל מקדים לגורלם של בניו, שעתידים אף הם לרדת למצרים בעקבות רעב ולצאת ממנה ברכוש גדול [קאסוטו].