יצא לכם להרגיש פעם צביטה קטנה בלב כשנאלצתם להיפרד ממישהו שקרוב אליכם? אברם הרגיש בדיוק כך. הוא נשאר לבד אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ. לוט היה קרוב המשפחה היחיד שלו, ואברם אולי הרגיש קצת בודד ועצוב. אבל דווקא ברגע הזה ה׳ נגלה אליו. למה ה׳ חיכה עד עכשיו? כי לוט התחיל להתנהג בצורה לא טובה, וה׳ רצה שאברם יתרחק ממנו. ברגע שהם נפרדו, ה׳ יכול היה לדבר עם אברם באהבה גדולה.
ה׳ רצה לנחם את אברם ולהבטיח לו הבטחה חשובה. אברם אולי חשב שלוט יקבל חלק מארץ ישראל, אבל ה׳ מבהיר לו שהארץ כולה שייכת רק לו ולמשפחה הגדולה שעוד תיוולד לו.
ואז קורה משהו פלאי. ה׳ אומר לאברם וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם. ה׳ עשה לאברם נס ונתן לו כוח ראייה על טבעי. אברם הצליח לראות מאותה נקודה שבה עמד את כל ארץ ישראל, לאורכה ולרוחבה, מבלי שהיה צריך בכלל להסתובב.
ה׳ אומר לו להסתכל לכל הכיוונים: צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. בתקופת התנ"ך, כשאנשים רצו לדעת את הכיוונים, הם היו עומדים כשהפנים שלהם לכיוון מזרח. לכן המילה קֵדְמָה פירושה קדימה, כלומר מזרח. יָמָּה זה אחורה, איפה שנמצא הים התיכון, כלומר מערב. צפון ונגב הם שמאל וימין. ה׳ הראה לאברם את כל הכיוונים כדי להדגיש בפניו שכל הארץ, אפילו החלק הפורה שלוט בחר לעצמו רגע לפני כן, שייכת לאברם.