תארו לעצמכם שאתם קונים משהו ממש חשוב ויקר. איך תדאגו שכולם ידעו שזה שלכם ואף אחד לא יגיד פתאום "זה בכלל שלי"?
כשאברהם קונה את שדה עפרון ואת מערת המכפלה, הוא דואג לעשות את זה מול המון אנשים. הוא שוקל את הכסף וכותב את שטר הקנייה לעיני בני חת, שהם תושבי המקום. אברהם עשה זאת בכוונה, כי למכור שטח של המשפחה זה דבר שעלול לגרום למוכרים להתבייש. הוא רצה שהכול יהיה ברור ופומבי, כדי שהם לא יתחרטו פתאום, יכחישו את המכירה, יגידו שזו הייתה רק בדיחה, או שיהיו טעויות משפטיות בעתיד.
ברגע שאברהם שילם את הכסף, השדה הפך מיד למקנה, כלומר עבר מיד לבעלותו המלאה. המעמד הזה התרחש בכל באי שער עירו. האות בי"ת במילה בכל מלמדת שאברהם עמד ממש בתוך הקהל. כולם היו שם, גם התושבים המקומיים וגם אורחים שעברו בשער העיר, וכולם שימשו כעדים פעילים.
למרות שהשדה כבר היה שלו, הוא הוגדר רשמית כאחוזת קבר רק כאשר אברהם קבר שם את שרה בפועל, כי קבורה דרשה את ההסכמה של כל אנשי העיר. המעמד הזה מלמד אותנו גם דבר יפה על כוונה: כשאנחנו מתכננים להשתמש בדבר רגיל למטרה קדושה, עצם הכוונה הטובה שלנו כבר מרוממת והופכת אותו למיוחד, עוד לפני שעשינו את המעשה עצמו.