התורה מקדישה מקום מיוחד לציון תוחלת חייה המדויקת של שרה, והיא למעשה האישה היחידה בתנ"ך ששנות חייה מפורטות במלואן [רשב"ם, רש"ר הירש]. פירוט זה אינו מקרי; הוא נועד להקדים את סיפור רכישת מערת המכפלה [רשב"ם, צרור המור], וכן להדגיש כי הנס שנעשה לשרה כאשר חזרה לנעוריה וילדה בגיל תשעים לא היה אירוע חולף, אלא העניק לה חיוניות לאורך שבע ושלושים השנים שנותרו לה [ביאור יש"ר].
הפסוק פותח במילה וַיִּהְיוּ, בחירה לשונית שזכתה למספר פרשנויות. גישה אחת רואה במילה זו ביטוי להוויה שלמה וקיימת, המעידה כי שרה חייתה חיים מלאים של שמחה, אמונה ורוח הקודש, ללא עצבות [העמק דבר]. לעומת זאת, יש המזהים במילה זו רמז לכך שחייה היו רצופים בצער – החל מעקרותה הממושכת וכלה בבשורת עקידת יצחק, שכמעט נשחט, בשורה שבעקבותיה פרחה נשמתה והיא מתה [אור החיים, רבנו בחיי, צרור המור, צאינה וראינה].
תיאור השנים מופיע בסדר יורד – מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים – בהתאם למנהג הלשון המקראי להקדים את המספר הגדול לקטן [אבן עזרא, רד"ק, הכתב והקבלה]. חזרתה של המילה "שנה" בכל ציון של תקופת זמן עוררה דיון מרתק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו פשוט מבנה תחבירי מקובל בלשון הקודש לחלוקת מאות, עשרות ויחידות [רמב"ן, אבן עזרא, רד"ק, רבנו בחיי, נתינה לגר, שד"ל]. אולם, הגישה המדרשית דורשת את החזרה הזו כדי ללמד שכל תקופה נדרשת לעצמה, ומכאן נלמד ששרה שמרה על שלמותה בכל שלבי חייה: "בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי" [רש"י, מזרחי, גור אריה].
משמעות הדרשה היא שכפי שילדה בת שבע ניחנת ביופי טבעי וטהור ללא צורך בתמרוקים וקישוטים, כך שרה שמרה על יופייה הטבעי גם בגיל עשרים [ריב"א, מזרחי, חזקוני, דברי דוד]. ובאשר לחטא – כפי שבת עשרים עדיין אינה נענשת בידי בית דין של מעלה ולכן נחשבת נקייה מעוון, כך שרה נותרה טהורה מחטא גם בהגיעה לגיל מאה [רש"י, גור אריה, פרדס יוסף]. קיימת גם מסורת חלופית לדרשה זו, הגורסת כי בגיל מאה הייתה יפה כבת עשרים, ובגיל עשרים הייתה נקייה מחטא כבת שבע [הטור הארוך, שד"ל, ברטנורא]. מבעד לדרשות אלו עולה תמונה של אישה ששמרה על תום הילדות, יופי הנעורים ושלמות המידות לאורך כל חייה, מבלי שהזמן יפגום בה [רש"ר הירש, חתם סופר, רב סעדיה גאון]. בנוסף, נכתב "שנים" בלשון רבים אצל השנים האחרונות לחייה, משום שאצל צדיקים השנים הסמוכות למוות הן שנים שבהן הם קונים שלמות רוחנית רבה יותר ומתקרבים לאור הניצחי [כלי יקר].
הפסוק מסתיים בחזרה הנראית כמיותרת: שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. חזרה זו נועדה לכלול את כל שנותיה יחד ולהעיד שכולן היו שוות לטובה [רש"י, רד"ק, דעת זקנים, שטיינזלץ]. בניגוד לדמויות אחרות כישמעאל, שחזר בתשובה רק בסוף ימיו ולכן שנותיו אינן מושוות זו לזו, שרה צעדה בדרך הישר מראשית חייה ועד סופם [רמב"ן, כלי יקר, צרור המור]. יתרה מכך, המילה "שני" (צורת זוגי של "שניים") מרמזת על כך ששרה חייתה חיים כפולים במובן העמוק ביותר – היא חיברה בין חיי הגוף והחומר לבין חיי הרוח והנפש, והפכה את כל מעשיה הגשמיים לעבודת ה׳ [הכתב והקבלה, העמק דבר].
לבסוף, הסיכום שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה בא ללמדנו שלמרות שמתה בפתאומיות בעקבות בשורת העקידה, היא לא מתה בטרם עת. ה׳ משלים את שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ושרה השלימה את מכסת חייה המדויקת שנקצבה לה [מלבי"ם, נחלת יעקב]. ציון זה מדגיש שגם במותם, הצדיקים קרויים חיים, ושנותיהם נותרות שלמות ומשמעותיות [אור החיים, רש"ר הירש, שפתי כהן].