המשא ומתן בין אברהם לעפרון החתי מגיע לסיומו, וחושף את הפער שבין דיבורים גבוהים על נדיבות למציאות עסקית קרה. מה שהוצג בתחילה כהצעה להעניק את השדה והמערה בחינם, מתגלה כדרישה לתשלום מיידי, מדויק וגבוה במיוחד.
המילים וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן אינן מתארות רק שמיעה פיזית, אלא הבנה עמוקה של כוונתו הנסתרת. הפרשנים מסכימים כי אברהם הבין היטב את הרמז שבדברי עפרון; הוא קלט שמאחורי הצעת החינם המנומסת מסתתרת דרישה לתשלום מלא ומיידי [רשב"ם, תולדות יצחק, ביאור יש"ר]. מתוך כך, עומדים הפרשנים על אופיו של עפרון ומציינים כי דרכם של רשעים היא להבטיח הבטחות גדולות, אך בפועל אינם עושים אפילו מעט [רש"י, גור אריה, ברטנורא]. אברהם, מצידו, בחר להימנע מהמשך ההתמקחות הטקסית ושילם מיד את הסכום המבוקש [ביאור שטיינזלץ], בין היתר כדי להבטיח את הקניין מבחינה משפטית, להסיר כל טענה עתידית ולמנוע מעפרון אפשרות לחזור בו [מלבי"ם].
הפעולה וַיִּשְׁקֹל מצביעה על כך שבאותה תקופה ככל הנראה לא השתמשו במטבעות טבועים ומוכנים, אלא בחתיכות כסף שהיה צורך לשקול אותן במדויק בכל עסקה. המילה מקפלת בתוכה הן את עצם הפירעון והן את פעולת השקילה הפיזית [שד"ל, ביאור יש"ר, ספורנו].
הביטוי עֹבֵר לַסֹּחֵר מתאר את טיב התשלום. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכסף טהור, מובחר ומלא במשקלו, כזה שמתקבל ברצון ובלי פקפוק בכל מקום על ידי סוחרים נודדים, הידועים כמי שמדקדקים מאוד במשקלותיהם. עם זאת, מתוך המקורות עולות גישות שונות לגבי אופן התשלום המדויק. גישה אחת גורסת כי עפרון, מתוך צרות עין וחמדנות, אילץ את אברהם לשלם בסוג השקלים הגדול והיקר ביותר שהיה קיים, משקלים עצומים שאינם בשימוש יומיומי רגיל אלא משמשים בעיקר סוחרים גדולים [רש"י, מזרחי, לבוש האורה]. יתרה מכך, אברהם שקל את הכסף באופן כזה שלא יותיר שום פתח לטענות על חוסר במשקל או פגם באיכות [פרדס יוסף].
לעומת זאת, גישה אחרת מציעה פירוש מקורי ולפיו עפרון התבייש לקחת את הכסף ישירות מידיו של אברהם לאחר שהצהיר קבל עם ועדה כי הוא נותן לו את השדה בחינם. לכן, הוא הורה לאברהם להעביר את הכסף ישירות לסוחרים בתמורה לסחורות שעפרון קנה מהם, וכך הכסף היה פשוטו כמשמעו עובר אל הסוחר [תולדות יצחק, שפתי כהן].