המשא ומתן הפומבי על אחוזת הקבר מגיע לנקודת מפנה, כאשר עפרון החתי משיב לבקשתו של אברהם לקנות את מערת המכפלה. לכאורה, תגובתו של עפרון נוטפת נדיבות ורוחב לב, אך מתחת לפני השטח מסתתר מהלך עסקי מתוחכם וערמומי.
המילים לֹא אֲדֹנִי מציגות שלוש נקודות של דחייה מצד עפרון כלפי הצעתו המקורית של אברהם. ראשית, הוא דוחה את עצם הצעת התשלום ומצהיר כי ברצונו לתת את המקום בחינם ללא כסף [רש"י, רד"ק, מזרחי]. שנית, הוא מסרב להגביל את העסקה למערה בלבד, אלא דורש לכלול בה גם את השדה כולו [אור החיים, רד"ק, ביאור יש"ר]. בנוסף, עפרון מבהיר לאברהם שאין לו צורך לפנות אל מנהיגי העיר כמתווכים, אלא עליו להתנהל מולו ישירות [ספורנו, מחוקקי יהודה].
כאשר עפרון מכריז הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, עולה השאלה מדוע הוא מתעקש להעניק נחלה שלמה כשאברהם ביקש רק קבר. הפרשנים מציעים לכך מספר מניעים. מבחינה מעשית, לא ניתן להפריד את המערה מהשדה, שהרי אברהם יזדקק לדרך גישה כדי לעבור אל הקבר [ספורנו, חזקוני]. יתרה מכך, מרגע שתוקם מערת קבורה בקצה השדה, ערכו החקלאי יירד משמעותית ואיש לא יחפוץ בו, ולכן עפרון נאלץ לוותר על השטח כולו [אור החיים, בכור שור, ביאור יש"ר]. גישה נוספת מציעה שעפרון ניסה לעקוף את התקנות המקומיות שמנעו מכירת אחוזת קבר לאדם זר, ולכן הציג את העסקה כמכירת שדה חקלאי שהמערה רק טפלה לו [מלבי"ם].
אולם מבעד לנימוסים מסתתרת כוונתו האמיתית של עפרון. הוא הבין היטב שאדם מכובד כאברהם לא יסכים לקבל שטח כה גדול בחינם. על ידי כריכת המערה יחד עם השדה, עפרון אילץ למעשה את אברהם לקנות נחלה שלמה שלא ביקש כלל, מתוך ידיעה שאברהם ישלם על הכל מחיר מלא ומופקע [העמק דבר, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
השימוש של עפרון בפועל בלשון עבר, נָתַתִּי, נועד להדגיש גמירות דעת מוחלטת. משמעות המילה אינה שהנתינה כבר התרחשה בעבר, אלא שהיא כה ודאית עד שהרי היא כאילו כבר ניתנה באופן מיידי [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. עפרון מצהיר כי ההחלטה כבר גמלה בלבו, ומרגע זה הקרקע עומדת לרשותו של אברהם [אור החיים, ספורנו].
בסיום דבריו, עפרון מדגיש כי הנתינה נעשית לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי. הצהרה פומבית זו נועדה להעניק לעסקה תוקף משפטי. הנוכחים משמשים כעדים, מה שמבטיח שעפרון לא יוכל לחזור בו, ומונע כל ערעור עתידי או טענות משפטיות של בעלות מצד שכנים [רמב"ן, רד"ק, אור החיים]. עפרון מאיץ באברהם להשתמש בקרקע מיד ולקבור את מתו, אך אברהם בחכמתו סירב להסתמך על הבטחות פומביות של מתנת חינם. הוא המתין, שילם את הכסף המלא, ורק לאחר שביצע קניין חוקי ורשמי לעיני כל אנשי העיר, ניגש לקבור את שרה [רמב"ן, הטור הארוך].