בראשית, פרק כ״ג, פסוק ז׳

ניהול המשא ומתן על אחוזת הקבר דורש מאברהם דיפלומטיה עדינה, המשלבת הבעת כבוד, הכרת תודה והבנה מעמיקה של המבנה החברתי המקומי. תנועות הגוף שלו משקפות את הצורך לרכוש את הסכמת הציבור כולו למהלך חריג של רכישת קרקע על ידי אדם זר.

הפעולה הפותחת, וַיָּקָם, מבטאת זריזות ומהירות הניכרות בהתנהלותו של אברהם [שד"ל], ויש המפרשים כי הוא התרומם מעט ממקומו כאילו התכוון לעמוד במלוא קומתו [רס"ג]. עם זאת, מרבית הפרשנים מצביעים על מניע מעשי ומשפטי ברור לקימה זו: אברהם היה מוקף באנשים מכל עבריו, והוצרך לעמוד על רגליו כדי שיוכל להפנות את גופו ולהשתחוות לכל הנוכחים. הסכמה פומבית וגורפת זו הייתה הכרחית, שכן הקמת בית קברות דורשת את אישור כלל בני העיר כדי למנוע טענות עתידיות על הכנסת טומאה לשטחם, ואי אפשר היה להסתפק באישורו של המוכר בלבד [בכור שור, חזקוני, פענח רזא].

לאחר הקימה, הפעולה של וַיִּשְׁתַּחוּ משמשת כביטוי טקסי של כבוד והודאה על תשובתם החיובית, כהכנה להצגת בקשתו הממוקדת [רד"ק, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מעבר להכרת התודה כלפיהם, יש המזהים כאן הודיה לה' על הבשורה הטובה, שנעשתה בפומבי לעיני המקומיים [מחוקקי יהודה]. באשר לאופן ביצוע ההשתחוויה, קיימת מחלוקת. גישה אחת גורסת כי מדובר בהרכנת הראש והשפלת הגוף מעט, כדרך המקובלת לחלוק כבוד [אבן עזרא, רד"ק, רס"ג]. מנגד, יש הסבורים כי משמעות המילה היא השתטחות מלאה על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים [הכתב והקבלה, מחוקקי יהודה]. כך או כך, באמצעות מחווה זו אברהם הבהיר להם כי למרות שכינו אותו קודם לכן "נשיא אלוהים", הוא אינו מתנשא עליהם אלא רואה בהם אנשים נכבדים שמעמדם גבוה משלו [אור החיים].

ההשתחוויה מופנית לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת. צירוף זה מתאר את מועצת העיר ונציגות הציבור, שהם הגוף המוסמך להעניק לזר זכויות משפטיות לרכישת קרקע [ספורנו, רש"ר הירש]. הכפילות בפסוק מצביעה על חלוקה חברתית: לְעַם הָאָרֶץ מכוון לכלל תושבי העיר, בעוד לִבְנֵי חֵת מתייחס למשפחה המיוחסת והחשובה במקום. אברהם פועל בחוכמה מדינית ומקדים לתת כבוד דווקא להמון הרחב לפני שהוא פונה לנכבדים [העמק דבר]. הוא מבין שגם אם מנהיגי העיר יסכימו לבקשתו, ההמון עלול להתקומם נגד שינוי החוק המקומי המונע מזרים להיקבר בתוכם. משום כך, הוא החל את תנועת ההשתחוויה כלפי פשוטי העם כדי לרצותם, וסיים אותה מול מנהיגי בני חת, מתוך הבנה שסיום הפעולה הוא העיקר המותיר את הרושם הסופי [אלשיך].