במשא ומתן פומבי ומנומס, הנערך לעיני בני העיר, מגיע המוכר לרגע שבו הוא נוקב במחיר הקרקע. תגובתו משלבת לכאורה נדיבות רבה עם דרישה כספית, ויוצרת מתח בין המילים הנאמרות לבין הכוונה הנסתרת העומדת מאחוריהן.
כאשר עפרון נוקב במחיר אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, הפרשנים נחלקים לגבי מהות הסכום. גישה אחת גורסת כי מדובר בשוויה האמיתי וההוגן של החלקה, שכן באותן ארצות היה מחיר קבוע לשדות לפי מידתם, או שזהו הסכום שבו קנו עפרון או אבותיו את השדה בעבר [רמב"ן, רבנו בחיי, טור הארוך, מיני תרגומא]. מנגד, גישה מרכזית מזהה כאן דרישה מופרזת וסכום עתק. עפרון פעל מתוך צרות עין ונקב במחיר יקר מאוד, בניגוד גמור להצהרותיו הקודמות. התנהגות זו משקפת את מידתם של הרשעים, שאומרים הרבה ולבסוף עושים מעט [רמב"ן, רבנו בחיי, טור הארוך]. יש אף הסוברים שעפרון ניסה לחזור בו מן המכירה ולסחוט כספים נוספים, אך בני עירו כפו עליו לעמוד במילה שלו ולמכור בסכום זה [פני דוד].
כדי לרכך את דרישת התשלום, עפרון מוסיף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא. המילה מַה נועדה להקטין את חשיבות הסכום ולהציגו כדבר של מה בכך [מזרחי]. הנימוק לכך הוא שבין שני אנשים עשירים וחשובים, או בין שני אוהבים קרובים, סכום כזה אינו אמור להוות מכשול [מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד, ביאור יש"ר, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מעניין לציין שעפרון מקדים את עצמו ואומר "ביני ובינך" ולא "בינך וביני" כפי שראוי היה לעשות מפאת כבודו של אברהם; ההסבר לכך הוא שבענייני אהבה וקרבה, אדם יכול להעיד רק על רגשותיו שלו, ולכן עפרון מצהיר קודם כל על אהבתו לאברהם [פרדס יוסף].
מתוך כך, עפרון מציע: וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר. כלומר, אל תתעכב בגלל המשא ומתן הכספי; קבור את שרה כעת, ואת הכסף תוכל לשלם אחר כך בזמנך החופשי, או אפילו לא לשלם כלל [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים רבים התעכבו על תוספת האות וי"ו במילה וְאֶת, שכן לכאורה היה עליו לומר "ביני ובינך מה היא, את מתך קבור". הוי"ו מחברת את המשפט ומלמדת שכוונתו לומר: הנח את עניין המכר בצד, ובמקום זאת קבור את מתך בחינם [מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, רש"י, יריעות שלמה]. כמו כן, מורגש כאן שינוי במוקד: עד כה העיסוק היה בהשגת הקרקע, וכעת משנקבע המחיר, הפעולה המרכזית עוברת לכבוד הנקבר [הכתב והקבלה].
אף על פי שעפרון הציע לדחות את התשלום, אברהם מתעקש לשקול את הכסף מיד, במטבעות המקובלים בכל מקום לסחר [נתינה לגר]. אברהם פועל כך מכמה טעמים: ראשית, כדרכם של צדיקים הוא שונא מתנות ומתעקש לשלם מחיר מלא, בדומה לדוד המלך שקנה את מקום המזבח [רבנו בחיי]. שנית, אברהם הבין את ערמומיותו של עפרון; אילו היה קובר את שרה לפני התשלום, עפרון היה עלול לנצל את המצב ולדרוש מטבעות כבדים ויקרים הרבה יותר. לכן מיהר אברהם לסיים את העסקה מיד, ואף שילם בנדיבות במטבעות גדולים במיוחד כדי להשתיק את עפרון לחלוטין [פני דוד, שפתי כהן, מלבי"ם]. מעבר לכך, אברהם רצה לקיים את מצוות הקבורה בשלמותה, והקפיד שהקרקע תהיה בבעלותו המוחלטת והחוקית לפני ביצוע המצווה [פני דוד].