פרידתה של האומה מהאֵם הראשונה מפגישה בין אבל אישי עמוק לבין משמעות רוחנית וגיאוגרפית. פטירתה של שרה מסמלת נקודת מפנה, הקושרת בין מסירות הנפש של משפחתה לבין אחיזתם בארץ המובטחת.
הכתוב מציין כי שרה מתה בְּקִרְיַת אַרְבַּע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששם זה נגזר משמו של ענק בשם "ארבע" שהיה אדון העיר, או על שם ארבעה ענקים שדרו בה. מנגד, קיימת מסורת פרשנית שלפיה העיר נקראת כך על שם ארבעת הזוגות שעתידים להיקבר בה: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, ברטנורא], או כרמז לארבעת היסודות שמהם מורכב גוף האדם, אשר נפרדים זה מזה בעת המיתה [כלי יקר, אור החיים]. המקום נקרא גם הִוא חֶבְרוֹן, שם המבטא את החיבור של נשמות הצדיקים לעולמות העליונים לאחר מותם [כלי יקר, רבנו בחיי, תולדות יצחק]. הציון כי המקום נמצא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בא להדגיש את זכותה הגדולה של שרה לסיים את חייה ולהיקבר בארץ הקודש [רבנו בחיי, תולדות יצחק, מלבי"ם].
עיתוי מיתתה של שרה אינו מקרי. הפרשנים מסכימים כי פטירתה קשורה בקשר הדוק לאירוע עקידת יצחק. נשמתה פרחה ממנה בעקבות הבשורה הפתאומית והמטלטלת על כך שבנה כמעט ונשחט [רש"י, רמב"ן, חזקוני, שפתי כהן]. גישה נוספת מסבירה ששרה לא נפטרה אלא רק לאחר שהתבשרה על הולדתה של רבקה, שכן אין צדיק מסתלק מן העולם עד שנולד צדיק אחר שיוכל למלא את מקומו [ספורנו, תולדות יצחק]. מנגד, יש מי שרואה במיתתה המוקדמת עונש על כך שמסרה דין לשמים כשאמרה בעבר לאברהם "חמסי עליך" [הדר זקנים, חידושי ר' שלמה].
בעקבות פטירתה נאמר וַיָּבֹא אַבְרָהָם. נשאלת השאלה מהיכן הגיע? הגישה הרווחת היא שאברהם הגיע ממקום אחר, ככל הנראה מביתו שבבאר שבע או ישירות מהר המוריה שם התרחשה העקידה, וכששמע על מותה עשה את הדרך לחברון [רש"י, רמב"ן, רד"ק, הטור הארוך]. גישה שונה לחלוטין מציעה שאברהם לא הגיע מעיר אחרת, אלא "בא" במובן של כניסה מאוהלו אל אוהלה של שרה, או במובן רעיוני – שהוא התעורר, הכין את עצמו וניגש לבצע את מלאכת ההספד [רמב"ן, רשב"ם, שד"ל, רבנו בחיי]. בולט בהיעדרו באירוע זה הוא יצחק. יש המסבירים כי יצחק נשאר בהר המוריה, או שהעלימו ממנו את דבר מותה כדי שלא יצטער על כך שמתה בגללו, ולכן אברהם שב לבדו [רבנו בחיי, צאינה וראינה, פענח רזא, ברכת אשר].
אברהם ניגש לִסְפֹּד – כלומר לשאת דברי קינה ולספר בשבחה, וְלִבְכֹּתָהּ – לבכות עליה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על הסדר החריג של הפעולות, שכן בדרך כלל הבכי הספונטני קודם להספד המילולי. מדוע הקדים אברהם את ההספד? הסבר אחד הוא שאצל אנשים צדיקים במיוחד, עיקר האובדן הוא של חכמתם ומעשיהם הטובים. לכן הקדים אברהם לספר בשבחה, ורק מתוך ההספד וההכרה בגודל האובדן, התעורר הבכי [כלי יקר, הכתב והקבלה, מלבי"ם, תולדות יצחק]. הסבר אחר קושר זאת למצבו הנפשי של אברהם: הוא חזר מהעקידה מלא בשמחה רוחנית על כך שעמד בניסיון ויצחק נותר בחיים, ולכן לא היה מסוגל לבכות מיד, אלא נזקק להספד כדי לעורר את צערו [תולדות יצחק, צאינה וראינה]. דעה נוספת טוענת כי מכיוון שאברהם הגיע מרחוק, כבר חלפו ימי הבכי הראשונים, והוא הצטרף ישירות לשלב ההספד [העמק דבר, ריב"א, פרדס יוסף]. לבסוף, מוסבר כי הבכי עצמו היה מועט ומאופק, משום ששרה נפטרה בשיבה טובה ולאחר חיים שלמים של צדקות [קיצור בעל הטורים, רא"ש].