בראשית, פרק מ״ה, פסוק י״ד

שנות הנתק והגעגוע בין שני האחים מתנקזות להתפרצות רגשית עזה, כאשר יוסף וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ. המילה צַוְּארֵי מופיעה בלשון רבים כצורה דקדוקית מקובלת, בשל מבנהו הפיזי של הצוואר, או כדי לתאר חיבוק על שתי הכתפיים מתוך אהבה. במקביל, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו של יוסף, במפגש המשמש גם כאירוע נבואי שבו כל אח בוכה על חורבן המקדש שעתיד לעמוד בנחלת חברו. בכי הדדי זה מלמד כי בעוד שעל האדם למנוע חורבן בחלקו שלו באופן מעשי, מול צרת חברו נותר לו רק להשתתף בצער. בנוסף, דמעות אלו משמשות סימן לבנים על הגלות העתידית ועל איחודם המחודש של שבטי ישראל מתוך תחנונים לפני ה'.