שנים ארוכות של נתק וגעגוע מתנקזות אל רגע אחד של התפרצות רגשית עזה. המפגש הטעון אינו רק איחוד משפחתי, אלא חיבור מחודש בין שני אחים בני אם אחת, שאהבתם העזה והייחודית מביאה אותם לבכי הדדי על כתפי זולתם [רד"ק, רבינו בחיי, ביאור שטיינזלץ].
ברמה המילולית, הפרשנים מתעכבים על השימוש במילה צַוְּארֵי בלשון רבים. מבחינה דקדוקית, צורה זו יכולה לשמש במקרא הן ליחיד והן לרבים [אבן עזרא]. עם זאת, יש המסבירים את לשון הרבים בכך שלצוואר יש שני צדדים, ימין ושמאל, והמשמעות היא שיוסף נפל תחילה על כתף אחת של אחיו ולאחר מכן על השנייה מתוך אהבה גדולה [העמק דבר, חזקוני, מחוקקי יהודה]. דעה אחרת גורסת כי הצוואר כולל את החלק הקדמי ואת העורף שמאחור [רבינו בחיי], או שהגרגרת עצמה עשויה מטבעות רבות ולכן נקראת בלשון רבים [אבי עזר, מחוקקי יהודה]. הסבר רעיוני יותר מצביע על כך שבעוד שאר איברי הגוף שמתחת לצוואר, כידיים ורגליים, באים בזוגות, הצוואר הוא האיבר המחבר את שני הצדדים יחד, ולכן הוא זוכה לעיתים ללשון רבים [גור אריה].
מעבר לפשט, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בבכי זה אירוע נבואי החורג מגבולות הזמן והמקום. הבסיס לדרשה זו נובע מהשאלה מדוע הכתוב מדגיש את הבכייה דווקא על בנימין, שהרי מיד לאחר מכן נאמר שיוסף נישק ובכה על כל שאר אחיו [תורה תמימה, משכיל לדוד]. הפרשנים מסבירים כי המילה צוואר מסמלת את בית המקדש, שכן כשם שהצוואר נמצא בגובה גופו של אדם, כך המקדש בנוי בגובה ההר ופונה אל הכל [רבינו בחיי, תורה תמימה, ברטנורא].
מתוך כך מתבאר כי יוסף וַיֵּבְךְּ על שני בתי המקדש שעתידים להיבנות בחלקו של בנימין וסופם להיחרב. מנגד, וּבִנְיָמִן בָּכָה על משכן שילה שעתיד לעמוד בחלקו של יוסף וסופו להיחרב גם כן [רש"י, פני דוד, צאינה וראינה]. חלוקה זו נסמכת על שינויי הלשון בפסוק: אצל בנימין נכתב צַוְּארֵי בלשון רבים המרמז לשני מקדשים, ואילו אצל יוסף נכתב צַוָּארָיו, מילה שאותה דורשים כלשון יחיד המרמזת למשכן אחד [מזרחי, שפתי חכמים, יריעות שלמה].
הבדל נוסף טמון בפעלים עצמם. אצל יוסף מתוארת גם נפילה – וַיִּפֹּל – משום שחורבן הבית השני מוגדר כ"נפילה" שאין לה תקומה טבעית מאליה. לעומת זאת, אצל בנימין מוזכרת רק בכייה, שכן לאחר חורבן משכן שילה נבנה בסופו של דבר בית המקדש בירושלים, ולכן לא שייך לתאר זאת כנפילה מוחלטת ללא קימה [משכיל לדוד].
מבט עמוק יותר מעלה את השאלה: מדוע כל אח בכה על החורבן שעתיד להתרחש בחלקו של חברו, ולא על החורבן שיתרחש בחלקו שלו? התשובה לכך היא שכאשר אדם מזהה סכנה של חורבן רוחני או גשמי בחלקו שלו, עליו לפעול באופן מעשי כדי למנוע זאת, ואין לו הפריווילגיה להסתפק בדמעות. אך כאשר מדובר ב"מקדש" של חברו, לאחר שהאדם עושה כל שביכולתו לעזור ולייעץ, הבחירה החופשית נותרת בידי הזולת. בנקודה זו, כל שנותר הוא להשתתף בצערו ולבכות עליו [חומש קה"ת].
בכי זה של אבות האומה אינו רק ביטוי של צער, אלא משמש סימן לבנים. המפגש הטעון והדמעות שנשפכו בו רומזים לצרות ולגלות העתידית של עשרת השבטים ושל שבט יהודה, שעתידים בסופו של דבר לחזור מן הגלות ולהתאחד מתוך בכי ותחנונים לפני ה' [גור אריה, דברי דוד, ברכת אשר].