לאחר ההתגלות הדרמטית של יוסף לאחיו, הוא מצייד אותם בכל טוב מצרים ושולח אותם חזרה לארץ כנען אל אביהם. בשעת הפרידה, מעניק להם יוסף צידה רוחנית ומעשית לדרך, המקופלת בפסוק קצר אחד.
המילה וַיְשַׁלַּח אינה מציינת רק מתן רשות ללכת, אלא משמעותה ליווי. הדגש באות למ"ד מעיד על פעולת לוויה, בניגוד לשילוח רגיל [רשב"ם, חזקוני]. יוסף ליווה אותם בעצמו אל מחוץ לעיר, שכן הלוויית האורח מסלקת את סכנות הדרך [אלשיך]. כמו כן, הכתוב מדגיש שהוא שלח את אֶחָיו – כולם יחד, כולל בנימין, ובכך התברר שיהודה עמד במילתו והותר הנידוי שקיבל על עצמו [אור החיים, רבנו בחיי].
מילת המפתח בצוואתו של יוסף היא תִּרְגְּזוּ. השורש ר.ג.ז בשפה המקראית מבטא תנועה, רעידה או סערת נפש. הפרשנים נחלקו לגבי משמעותו המדויקת בהקשר זה, ומתוך דבריהם עולים שלושה אפיקי ביאור מרכזיים המשלימים זה את זה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את המילה מלשון כעס, הקפדה ומריבה. יוסף, מתוך היכרות עמוקה עם הפסיכולוגיה של אחיו, חשש שלאחר שוך ההלם הראשוני מהגילוי, הם יתחילו להאשים זה את זה במהלך המסע במכירתו. הוא דאג שמא יתקוטטו בדרך ויטיחו האחד בשני האשמות כגון "בגללך הוא נמכר" או "אתה דיברת עליו לשון הרע". לכן, הוא מבקש מהם להניח לעבר, לא לעורר מדנים, ולא לריב [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, רלב"ג, תולדות יצחק, ביאור שטיינזלץ ועוד].
קבוצה גדולה נוספת של פרשנים מפרשת את המילה מלשון פחד, רתת וחרדה. האחים יצאו ממצרים כשהם עמוסים בתבואה, כסף ורכוש רב, וכל זאת בעיצומה של שנת רעב. במצב כזה, סכנת השודדים (ליסטים) בדרכים הייתה מוחשית ביותר. על כן יוסף מרגיע אותם ואומר: אל תפחדו בדרך. שמי חופף עליכם, אימתי מוטלת על כל האזור בהיותי שליט מצרים, ואיש לא יעז לפגוע בכם [רמב"ן, רשב"ם, דעת זקנים, חזקוני, טור הארוך, בכור שור, ביאור יש"ר ועוד].
הגישה השלישית, הנשענת על מדרשי חז"ל, מתמקדת בהסחת דעת ובחופזה. לפי גישה זו, יוסף מזהיר אותם: "אל תתעסקו בדבר הלכה". כלומר, אל תשקעו בפלפולים מורכבים ובוויכוחים עיוניים עמוקים, שכן הריכוז הרב עלול לגרום לכם לטעות בדרך, להתעכב או להגיע לידי כעס. הפרשנים מדגישים כי יוסף חלילה לא אסר עליהם ללמוד תורה (שהרי התורה מגינה על ההולכים בדרך), אלא רק הורה להם להסתפק בלימוד פשוט ושטוף ("למיגרס") ולא בעיון מעמיק [כלי יקר, רבנו בחיי, שפתי חכמים, דברי דוד].
חלק מהמפרשים מוסיפים ומסבירים מדוע אזהרה זו באה דווקא מיוסף עתה, ולא מיעקב כשיצאו למצרים: כעת, כשהתברר שיוסף חי, הרי שקיום מצוות כיבוד אב – למהר ולהביא ליעקב את הבשורה הטובה כדי להחיות את רוחו – קודם להעמקה בלימוד התורה על הדרך [חנוכת התורה, פרדס יוסף].
בהמשך לאותו קו של חופזה, יוסף חשש שהאחים, מתוך התלהבות עצומה להגיע לאביהם, ירוצו ויפסיעו "פסיעות גסות" (צעדים גדולים ומהירים מדי) שעלולות להתיש אותם ואף להזיק לבריאותם ולמאור עיניהם. בנוסף, מתוך רצון למהר, הם עלולים להמשיך ללכת אל תוך הלילה המסוכן. לכן הוא מבקש מהם: לכו במתינות, שמרו על קצב סביר, והקפידו להיכנס למקום יישוב בעוד השמש זורחת [רש"י, כלי יקר, מזרחי, ריב"א, ברטנורא, תורה תמימה].