רגע ההתגלות מגיע לשיאו במעבר חד משתיקה משתקת לשיח פתוח. לאחר נתק של שנים ופחד עמוק מצד האחים, נפרץ הסכר הרגשי ונוצרת מחדש הברית המשפחתית.
הפועל וַיְנַשֵּׁק מופיע בבניין פיעל, צורה דקדוקית המעידה על פעולה אינטנסיבית ומתמשכת. יוסף לא הסתפק בנשיקה שגרתית, אלא עסק בכך בהתמדה ומתוך אהבה רבה [הכתב והקבלה, ברכת אשר על התורה]. הוא ניגש לכל אחד ואחד מאחיו בנפרד, נישק אותו ובכה עליו [רבנו בחיי]. לבכי זה ישנה גם משמעות סמלית רחבה בראי הדורות: כשם שיוסף פייס את אחיו מתוך בכי, כך גם הישועה העתידית של ישראל תבוא מתוך בכי ותחנונים [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. מנגד, יש מי שרואה בבכי זה מבט כאוב אל העתיד, שבו בכה יוסף על עשרת השבטים שעתידים לצאת לגלות [שפתי כהן].
למרות סערת הרגשות של יוסף, בולטת העובדה שהאחים עצמם אינם בוכים. הסיבה לכך היא שהם היו נתונים בהלם מוחלט, בבושה עמוקה ובבהלה נוכח האירועים המוזרים שחוו [רד"ק, ביאור יש"ר]. הם הבינו שהם ניצבים מול שליט תקיף וכל יכול, שאם יחליט להעניש אותם ולנקום בהם – הצדק יהיה עמו [ביאור שטיינזלץ]. נוסף על כך, הם ראו בהתגשמות החלומות מעין נבואה, וחששו שמא נגזר עליהם להיות עבדים ליוסף לנצח, ולכן לא העזו לפצות פה [העמק דבר].
המילים וְאַחֲרֵי כֵן מסמנות את נקודת המפנה בעלילה. רוב הפרשנים מסכימים כי רק לאחר שהאחים ראו את יוסף בוכה עליהם אישית, פג פחדם ונחה דעתם. אילו יוסף היה מסתפק במילים פייסניות בלבד, האחים יכלו לחשוב שהוא מדבר אליהם ברכות רק כדי למנוע מהם מבוכה, בעוד שבלבו נותרה טינא על המכירה. אך הבכי, החיבוק והקרבה הפיזית הוכיחו להם מעל לכל ספק שליבו שלם עמם, שהוא סלח להם לחלוטין, ושהוא נוהג בהם כאח אוהב ושוה-מעמד, ולא כאדון השולט בעבדיו [אור החיים, רש"י, רלב"ג, העמק דבר, רבנו בחיי].
רק לאחר שהשתכנעו באהבתו ובכנותו, נרגעו האחים ודִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. במהלך שיחה קרובה זו, סביר להניח שהאחים הביעו חרטה עמוקה על מעשיהם והכירו באמיתות חלומותיו [ביאור יש"ר], וכן שאלו אותו על כל הקורות אותו מאז שנמכר וכיצד הגיע לגדולה שכזו [רד"ק]. שיח גלוי זה התיר למעשה את השבועה שקיימו האחים ביניהם להסתיר את דבר המכירה, מה שאפשר לסיפור להתפרסם ולהגיע עד לאוזני אנשי בית פרעה [בכור שור].