פסוק זה מתאר את רגע התפנית שבו חוסר האמון וההלם של יעקב מתחלפים בוודאות מוחלטת ובשמחה, שלב אחר שלב.
כאשר האחים מגידים ליעקב אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף, הם מפרטים באוזניו את ההבטחות על כלכלת המשפחה בשנות הרעב שנותרו ואת תיאור גדולתו של יוסף במצרים [רשב"ם, ספורנו, העמק דבר]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי "כל דברי יוסף" אינם כוללים את סיפור מכירתו. למעשה, יעקב מעולם לא ידע שאחיו של יוסף הם שמכרו אותו, אלא האמין עד יומו האחרון כי הוא תעה בשדה ונחטף. האחים הסתירו זאת מפחד קללתו של יעקב, ויוסף, מתוך מוסריות וענווה, בחר שלא לגלות זאת לאביו [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר].
ההוכחה הניצחת לאמיתות דבריהם מגיעה כאשר יעקב רואה אֶת הָעֲגָלוֹת. הפרשנים מציגים שני רבדים מרכזיים להבנת משמעותן של עגלות אלו:
ברובד הפשט וההיגיון, העגלות היו כלי רכב מלכותיים וצבאיים, שלא ניתן היה להוציאם מגבולות מצרים ללא רשות מפורשת מהמלך או מהשליט העליון. עצם הגעתן, יחד עם הטורח הרב הכרוך בכך, הוכיחה ליעקב כי יוסף אכן מחזיק בסמכות שלטונית מוחלטת, שכן איש לא היה בודה שקר שדורש משאבים כה רבים [רשב"ם, חזקוני, הדר זקנים, ביאור שטיינזלץ].
ברובד העמוק יותר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעגלות היוו סימן סודי שיוסף שלח לאביו. המילה "עגלות" רומזת לפרשת "עגלה ערופה". כאשר יוסף נפרד מיעקב לפני שנים רבות בעמק חברון, יעקב ליווה אותו בדרכו. יוסף ביקש מאביו לחזור לביתו כדי שלא יטרח, אך יעקב סירב ולימד אותו את ההלכה הנלמדת מפרשת עגלה ערופה – שם זקני העיר מכריזים "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כלומר, לא פטרנו את ההולך בדרך ללא לוויה. הלוויה מעניקה הגנה לנוסע, ומי שאינו מלווה את חברו נחשב כאילו שפך דמים. שליחת העגלות נועדה להזכיר ליעקב את ההלכה האחרונה שלמדו יחד, סוד שרק שניהם ידעו [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים, גור אריה, דעת זקנים].
יתרה מכך, יוסף לא רק שלח את העגלות, אלא גם קיים בעצמו את מצוות הלוויה וליווה את האחים בצאתם ממצרים. מכיוון שעגלות מלכותיות אינן זקוקות להגנה מפני שודדים בשל מורא המלכות, הבין יעקב שיוסף ליווה אותם אך ורק מתוך הקפדה טהורה על קיום מצוות התורה. הבנה זו הוכיחה ליעקב שיוסף לא רק חי מבחינה פיזית, אלא גם נותר צדיק ושומר מצוות בסביבה המצרית [כלי יקר].
בעקבות ההכרה באמת, מגיעה תגובתו של יעקב: וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב. במישור הפיזי והנפשי, יעקב התעורר מעלפונו, ורוחו, שהייתה כבויה ומתה מרוב יגון ואבל במשך עשרים ושתיים שנה, חזרה לאיתנה והתמלאה בשמחה וחיות [ספורנו, שד"ל, רלב"ג, בכור שור].
במישור הרוחני, המילה "רוח" מתפרשת כרוח הקודש וכנבואה. הכלל הוא שאין השכינה ורוח הנבואה שורות על האדם מתוך עצבות, אלא רק מתוך שמחה. לכן, לאורך כל שנות אבלו של יעקב על יוסף, הסתלקה ממנו הנבואה. ברגע ששמע את הבשורה, התנחם ושמחתו חזרה אליו, שבה ושרתה עליו השכינה כמקדם [רש"י, רד"ק, רבנו בחיי, תורה תמימה, ברטנורא]. יש המוסיפים כי השכינה חזרה לשרות עליו משום שעם גילוי יוסף, הותר החרם שבו השתתפו האחים והשכינה שלא לגלות את דבר המכירה [הטור הארוך].