הזמנתו הרשמית של שליט האימפריה המצרית למשפחת יוסף אינה רק איחוד משפחתי, אלא מהלך ממלכתי המסמן את תחילתה של ירידת בני יעקב למצרים. פרעה מתערב באופן אישי ומעניק חסות מלכותית למהלך, ובכך הופך אותו מיוזמה פרטית לצו ממשלתי.
הפרשנים דנים מדוע הוצרך פרעה לומר ליוסף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ, במקום שיוסף יפעל בעצמו. גישה אחת מסבירה כי פרעה הכיר בענוותנותו ובנאמנותו של יוסף, וידע כי לא ייקח תבואה ומשאבים על דעת עצמו ללא אישור מפורש [צאינה וראינה]. מעבר לכך, על פי כללי הטקס המצריים, ליוסף כמשנה למלך הייתה סמכות לאשר כניסת זרים למגורים זמניים עקב הרעב, אך הענקת רשות להשתקעות קבועה דרשה צו מלכותי ישיר [מלבי"ם]. לכן, פרעה מבהיר שבעוד שאת עצם הנסיעה הם יכולים לעשות מכוח סמכותו של יוסף, לקיחת העגלות המלכותיות דורשת את אישורו הישיר של המלך [אור החיים, ביאור יש"ר]. צו זה לא נבע רק מהסכמה יבשה, אלא מתוך רצון ועין יפה, כדי להראות לאחים שהם רצויים ומוזמנים להשתמש בכל טוב מצרים מבלי לחשוש לרכושם [אור החיים, אלשיך]. במבט היסטורי-רוחני, הציווי המלכותי וההכרח להביא את יעקב אפילו בעל כורחו, היוו את תחילת גזירת הגלות מאת ה' [צפנת פענח, אור החיים].
לגבי משמעות ההוראה טַעֲנוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא העמסת משא. הפרשנים מדגישים כי הכוונה אינה סתם להעמיס על הבהמות, אלא ספציפית להעמיס עליהן תבואה וצידה לדרך עבור מחייתם במסע [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, בכור שור].
מנגד, שורת פרשנים מציגה פירוש שונה לחלוטין, ולפיו המילה נגזרת מלשון דקירה. לפי גישה זו, מאחר שפרעה ממילא שלח עגלות לנשיאת המשא הכבד, לא היה צורך להעמיס את הבהמות. לכן, ההוראה היא לדקור ולזרז את החמורים בדרבן כדי שימהרו את הליכתם, מתוך דחיפות להביא את יעקב ללא עיכוב [רד"ק, העמק דבר, הטור הארוך, תולדות יצחק].
המילה בְּעִירְכֶם מתפרשת כשם כולל לבהמות המשא שלהם [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המעמיקים בשורש המילה ומסבירים כי היא נגזרת מלשון בערה וביער, ומבטאת את טבעה האינסטינקטיבי של הבהמה הפועלת מתוך דחף פנימי בוער ונטייתה לאכול ולבער שדות, בניגוד לאדם הפועל מתוך שכל [רש"ר הירש, מחוקקי יהודה].
לבסוף, הצירוף וּלְכוּ בֹאוּ מבטא פעולה אחת בעלת כוונה רציפה: ההליכה לארץ כנען אינה מטרה בפני עצמה, אלא נועדה אך ורק לצורך הביאה והחזרה המיידית למצרים [הכתב והקבלה].