רגע השיא הדרמטי של חזרת האחים ממרחק נושא בחובו את הבשורה הבלתי נתפסת ביותר עבור יעקב, לאחר עשרים ושתיים שנות אבל. הכתוב פורס את האופן שבו נמסרה הבשורה, את תוכנה, ואת תגובתו הפיזית והנפשית המורכבת של האב הזקן.
במילים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר טמונה הדרך הזהירה שבה בחרו האחים לבשר את הבשורה. מאחר שידעו כי בשורת פתע משמחת עלולה לסכן את חייו של אדם זקן, הם נתחכמו והכינו את לבו בהדרגה, תחילה באמירה כללית שיש בפיהם דבר מה, ורק לאחר מכן פירטו את הבשורה עצמה [אור החיים]. גישה נוספת מצביעה על כך שהאחים לא בישרו לו ישירות, אלא השתמשו בסרח בת אשר, שהנעימה את הבשורה כמעין שיר וניגון כדי לרכך את ההלם [שפתי כהן, הדר זקנים].
הבשורה נחלקת לשני חלקים: עוֹד יוֹסֵף חַי וכן וְכִי הוּא מֹשֵׁל. המילה וְכִי משמעותה כאן "ואשר" או "ואם", כלומר תוספת של עובדה שנייה נפרדת [רש"י, גור אריה, רד"ק]. ההדגשה שיוסף "חי" אינה מתייחסת רק לחייו הפיזיים, אלא גם לכך שנותר חי מבחינה רוחנית, ושמר על צדקתו ואמונתו למרות שנותיו במצרים והגעתו לגדולה [פרדס יוסף, תולדות יצחק].
תגובתו של יעקב מתוארת במילים וַיָּפָג לִבּוֹ. שורש המילה מבטא הפסקה, ביטול, שינוי או חולשה [רש"י, רמב"ן, שד"ל], והפרשנים נחלקו בהבנת מהות התגובה:
הגישה המרכזית בקרב פרשנים רבים היא שמדובר בתגובה פיזית קשה של התעלפות. עקב השמחה הפתאומית, לבו של יעקב הזקן התרחב בפתע, החום הטבעי התפזר בגופו, נשימתו פסקה והוא נפל כמת [רמב"ן, ספורנו, רבנו בחיי, הטור הארוך].
לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי התגובה הייתה נפשית בעיקרה. לבו "נחלף" ופסק מלהאמין; הדברים היו נראים לו כה רחוקים מן המציאות עד שלא נכנסו כלל ללבו, והוא נותר בשוויון נפש, בספקנות ובחוסר אמון [רש"י, רשב"ם, תרגום אונקלוס, ביאור יש"ר]. יש שאף ציינו כי לא ייתכן שיעקב התעלף מרוב שמחה, שהרי הכתוב מעיד מיד לאחר מכן שהוא כלל לא האמין לדבריהם [רש"ר הירש].
גישה שלישית גורסת כי עצם הזכרת שמו של יוסף עוררה ביעקב את היגון הישן. מאחר שחשב שבניו משקרים לו, הצער על בנו התגבר, ולבו נחלש ורפה מרוב כאב [רד"ק, אם למקרא].
הכתוב מסיים בסיבה לתגובתו של יעקב: כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. חוסר האמון נבע ממספר גורמים. ראשית, זהו עונשם של בדאים – מאחר שהאחים שיקרו לו בעבר כשהביאו את כתונת יוסף הטבולה בדם, כעת, אפילו כשאמרו את האמת, הוא סירב להאמין להם [תורה תמימה]. שנית, הבשורה הייתה מופרכת מבחינה הגיונית: כיצד ייתכן שעבד נכרי ימלוך במצרים? יתרה מכך, יעקב הכיר את מושל מצרים כאיש אכזר שאסר את שמעון ולקח את בנימין בחזקה, והיה לו קשה לתפוס שאיש כזה הוא למעשה בנו הצדיק והאהוב [ביאור יש"ר, שפתי חכמים]. רק לאחר שראה את העגלות ששלח יוסף, חזרה אליו רוחו והוא השתכנע באמיתות הדברים.