תהליך השיבה של האחים ממצרים אל משפחתם היה מלווה במתח רגשי רב, שכן הם נשאו עמם בשורה כבדת משקל עבור אביהם. המסע חזרה לא היה רק מעבר גיאוגרפי, אלא מהלך שדרש מהם רגישות עצומה והתמודדות עם פרידה מולדתם.
הכתוב מדגיש כי האחים באו אל אֶרֶץ כְּנַעַן. ציון המקום נועד להראות את חיבתם העמוקה לארץ הקודש. מתוך ידיעה שהם עתידים להיפרד ממנה בקרוב ולרדת למצרים, הם שמו את לבם תחילה אל הארץ עצמה וחיבבו אותה, ורק לאחר מכן פנו אל יעקב אביהם [העמק דבר].
עם הגעתם אליו, ניצבו האחים בפני דילמה מורכבת: השמעת בשורה טובה ופתאומית על אדם אהוב עלולה להוות סכנה בריאותית ונפשית לאדם זקן. מסיבה זו, הם נמנעו מלהודיע לו בבת אחת שיוסף חי. תחת זאת, הם נהגו בתבונה והקדימו דברי הכנה, רמזים וסיפורים מקדימים, כדי להכין את דעתו בהדרגה לקראת הידיעה המרעישה [אלשיך, העמק דבר]. בנוסף, הם נמנעו תחילה מלהדגיש את שררתו העצומה של יוסף במצרים, כדי שלא להעצים את ההלם [אלשיך].
תגובתו הראשונית של יעקב לבשורה הייתה מעורבת. לבו החל לפוג, כלומר להתחלף ולהשתנות מרגע לרגע. הוא לא חשד בהם שהם משקרים לו במזיד, אך לבו היה מסופק ונע בין אמונה לחוסר אמון [העמק דבר]. מעבר לספק העובדתי, קינן ביעקב ספק רוחני עמוק: האם יוסף נותר שלם בצדקתו לאחר שנים כה רבות בסביבתה של מצרים? בעיני יעקב, אדם צדיק קרוי "חי", ולכן הבשורה האמיתית שחיפש לא הייתה רק על הישרדותו הפיזית של בנו, אלא בעיקר על הישרדותו הרוחנית [אלשיך].
כדי לפזר את ספקותיו, מסרו לו האחים את כל דברי יוסף והראו לו את העגלות ששלח. העגלות שימשו כסימן מובהק, שכן הן הזכירו ליעקב את הסוגיה ההלכתית האחרונה שלמדו יחד טרם פרידתם. ההבנה שיוסף זוכר את תלמודו הוכיחה ליעקב שבנו נותר צדיק כשהיה. גילוי זה הסיר את העצבות מלבו והשיב אליו את רוח הקודש, שהסתלקה ממנו מאז מכירת יוסף. השמחה הגדולה של יעקב לא נבעה ממעמדו הפוליטי של יוסף, אלא מן העובדה שנותר ישר בדרכיו, וזו הייתה הסיבה המרכזית לרצונו העז לרדת למצרים ולראות את פני בנו כדי להיווכח בכך בעצמו [אלשיך].