ברגע השיא של המפגש בין יוסף לאחיו, נפרצים סכרי האיפוק. הרגש העז והפרטי של יוסף אינו נותר סגור בחדר, אלא מהדהד ופורץ החוצה עד שהוא מכה גלים בצמרת השלטון המצרי כולו.
המילים וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי מתארות שחרור מוחלט של רגשות; יוסף הפסיק לעצור את עצמו ונתן לקולו לצאת בחופשיות [רש"ר הירש]. בניגוד לפעמים קודמות שבהן נאלץ לצאת מהחדר כדי לבכות, כעת הוא בכה בקול רם בנוכחותם [ביאור שטיינזלץ]. בדרך כלל קול בכי אינו נשמע למרחוק, אך יוסף התאמץ להרים את קולו בדיבור, והבכי התפרץ והצטרף לעוצמת הקול [אלשיך], כאשר את המילים "אני יוסף" אמר מתוך סערת רגשות עזה [העמק דבר]. בכי קולני וחסר מעצורים זה שימש גם כחותמת של כנות ואמת כלפי אחיו, שכן קשה לזייף סערת נפש כזו [רש"ר הירש].
מבחינה דקדוקית, המילה בִּבְכִי מנוקדת בחיריק ולא בסגול, למרות שיש תחתיה טעם הפסקה [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. ייתכן שנקדני המקרא השאירו ניקוד זה כדי לשקף את המורכבות בזמני השמיעה השונים של המצרים ושל אנשי פרעה [שד"ל]. ברובד סמוי יותר, הבחירה במילה בִּבְכִי דווקא, ולא בביטוי שגרתי כמו "וישא קולו ויבך", מהווה רמז לגאולה העתידית והאחרונה של עם ישראל, שעליה ניבאו הנביאים כי תתרחש אף היא בבכי [שפתי כהן].
אף על פי שיוסף הורה להוציא את כל הנוכחים מהחדר לפני שהתגלה לאחיו, בכל זאת וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם. המצרים שהורחקו מהחדר עמדו בסמוך אליו, ממש מחוץ לדלת או לבית, והם אלו ששמעו את קול הבכי הראשון [רד"ק, רשב"ם, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
משם הלך הדבר והתגלגל. השמועה על כך שיוסף בוכה, ובהמשך גם הבשורה שמצא את משפחתו, התפשטו במהירות מאיש לאיש עד שוַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה [רד"ק, רלב"ג, העמק דבר, אוהב גר]. רוב הפרשנים מסכימים כי הצירוף בֵּית פַּרְעֹה אינו מתייחס למבנה הפיזי של הארמון, שכן מבחינה דקדוקית חסרה אות יחס שהייתה הופכת את המשמעות ל"בתוך הבית". במקום זאת, הביטוי משמש בדומה למושגים כמו "בית ישראל" או "בית יעקב", וכוונתו היא לאנשי חצרו של פרעה, עבדיו ובני משפחתו [רש"י, מזרחי, ריב"א, גור אריה, ביאור יש"ר]. העובדה שהחצר המלכותית כולה התעניינה והתרגשה מסערת הרגשות הפרטית של יוסף, עוד בטרם ידעו את סיבתה המדויקת, מעידה על מעמדו הרם והכבוד העצום שלו זכה במצרים [רש"ר הירש].