ברגע השיא של ההתגלות, יוסף מבקש להסיר כל ספק מלב אחיו הנדהמים. הוא עובר ממעמד של שליט מצרי מנוכר לאח אוהב, ומשתמש בחוש הראייה ובחוש השמיעה כדי לאמת את זהותו, להוכיח את כוחו, ולהפיג את פחדם מפני נקמה.
המילים עֵינֵיכֶם רֹאוֹת מתייחסות לשני מישורים שונים של הוכחה. המישור הראשון הוא ראיית כבודו וגדולתו של יוסף [רש"י, העמק דבר]. יוסף מבקש שיראו בעיניהם את מעמדו העצום, כדי שיוכלו להוכיח ליעקב אביהם שיש לו את הכוח המוחלט לכלכל אותם בשנות הרעב, ללא צורך בקבלת רשות מפרעה [רלב"ג, מזרחי]. ראיית הכבוד אינה רק הוכחה לעושר, אלא עדות להשגחת ה׳ ולשכר על צדקתו של יוסף שעמד בניסיונות [משכיל לדוד, דברי דוד]. המישור השני הוא ההוכחה הגופנית. יוסף מראה להם שהוא נימול כמותם [רש"י]. הסיבה שיוסף לא הסתפק בהזכרת סוד המכירה כהוכחה לזהותו היא שסודות יכולים להיות מועברים לאדם זר מפי השמועה, בעוד שברית המילה היא תכונה גופנית עצמית שאינה ניתנת לזיוף [גור אריה].
יוסף מייחד את ההתייחסות לבנימין, וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, ממספר טעמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיוסף מבקש להרגיע את האחים שפחדו מנקמה. בנימין לא היה שותף במכירת יוסף, ולכן ברור שאין ליוסף טינה כלפיו. בהשוואת ראייתם לראיית בנימין, יוסף מעביר מסר פיוסי: כשם שאין בלבי שום שנאה כלפי בנימין, כך אין בלבי שנאה או רצון לנקום בכם [רש"י, תורה תמימה, צרור המור]. בנוסף, מכיוון שהאחים נשבעו בשעתו שלא לגלות ליעקב על המכירה, יוסף מדגיש שבנימין, שלא היה שותף לשבועה, יוכל לספר לאביהם בחופשיות שיוסף חי [חזקוני]. יש גם המציינים שבנימין היה זקוק לראייה מוחשית יותר מכולם, שכן הוא באמת ובתמים סבר שיוסף מת [בכור שור].
המילה פִּי משמעותה הפה שלי [אבן עזרא]. המילים כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם מתייחסות לכך שיוסף החל לדבר עמם ישירות בלשון הקודש, ללא תיווך של מתורגמן כפי שהיה עד כה [רשב"ם, רד"ק, שד"ל]. כאן מתעוררת מחלוקת מעניינת באשר לחוזק ההוכחה: יש הטוענים כי דיבור בשפה העברית אינו מהווה הוכחה חותכת לזהותו, שכן לשון כנען הייתה מוכרת לרבים במצרים הקרובה אליה גיאוגרפית, ובפרט לשליטים שדרכם לדעת שפות רבות. לפיכך, מפרשים אלו מסבירים שהמילים הללו אינן הוכחת זהות, אלא ביטוי של סמכות, כלומר: אני הוא השליט המצווה עליכם מפי להביא את אבי, ויש בידי הכוח לקיים זאת [רמב"ן, טור הארוך].
מנגד, פרשנים אחרים מיישבים קושי זה ומסבירים שאמנם דיבור בשפה העברית לבדו אינו הוכחה מספקת, וגם ברית מילה לבדה אינה הוכחה ניצחת (שכן גם בני קטורה וישמעאל נימולו), אך השילוב של שני הסימנים יחד מהווה הוכחה מוחלטת שאינה מותירה מקום לספק [מזרחי, גור אריה]. יתרה מזאת, יוסף לא דיבר רק בשפה העברית הכללית, אלא השתמש בניב המשפחתי המדויק שזר לא יכול היה להכיר [נתינה לגר].
מעבר להוכחה הטכנית והחיצונית, הביטוי מתפרש גם כהצהרת כוונות כנה. האחים שומעים את קולו של יוסף, אך הוא מבקש להעיד גם על טוהר פנימיותו. הדיבור המושם בפה הוא למעשה כלי להבעת רחשי הלב, ויוסף מצהיר בזה ש"כפי כן לבי" במובן שאין בו מרמה או צביעות. רצונו הפנימי ואהבתו תואמים לחלוטין את הדיבור החיצוני היוצא מפיו [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, ריב"א].