ברגע הדרמטי של התגלות יוסף לאחיו, תחת להטיח בהם האשמות או לבקש נקמה, הוא בוחר להעניק להם נחמה, מחילה עמוקה ונקודת מבט תיאולוגית רחבה על ההיסטוריה המשפחתית הסוערת שלהם. יוסף הופך את רגע הבושה והאשמה של האחים להכרה בהשגחה האלוהית, ומלמד כיצד ה' פועל דרך סבך הרגשות והמעשים האנושיים כדי להביא ישועה.
הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק, ומסבירים כי יוסף פונה לשני רבדים שונים בנפשם של האחים: אַל־תֵּעָצְבוּ וכן וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששני הביטויים מייצגים רגשות מנוגדים. ההוראה אַל־תֵּעָצְבוּ מתייחסת לשברון הלב, לחרטה המוסרית ולעצבות העמוקה על עצם מעשה המכירה והפגיעה באחיהם [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם]. מעבר להרגעת האחים באותו הרגע, טמונה כאן גם הדרכה לדורות להתרחק ממידת העצבות, שהיא הרסנית ומונעת מהאדם הצלחה, שמחה ועבודת ה' תקינה [פרדס יוסף].
לעומת זאת, ההוראה וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם מכוונת לתחושה של כעס, תסכול וגאווה פגועה. יוסף מזהה שהאחים עלולים לכעוס על עצמם ועל טעותם הטקטית: הרי הם מכרו אותו כדי למנוע את התגשמות חלומותיו, אך דווקא מכירתו הֵנָּה – למצרים – היא זו שגלגלה את עלייתו לגדולה והביאה אותם להשתחוות לו [אור החיים, מלבי"ם, קונטרס חיבה יתירה]. יש המפרשים כי יוסף מרגיע את כעסם על כך שלא הרגו אותו מלכתחילה; הוא מסביר להם שמכירת אדם לעבד במצרים נחשבה באותם ימים לפעולה סופית שאין ממנה תקומה, ולכן עלייתו למלוכה שם היא נס אלוהי גמור שאינו תלוי בהחלטתם, ואין להם סיבה להכות על חטא שלא בחרו בדרך אכזרית יותר [אדרת אליהו].
למרות שיוסף אינו מתעלם מכך שכוונתם המקורית של האחים הייתה לרעה, צדקתו ורצונו באחדות המשפחה מובילים אותו למחול להם בלב שלם ולסייע להם להשתחרר מרגשות האשם [ביאור יש"ר]. הוא מציע להם התבוננות שכלית חדשה: גם אם מבחינה רגשית ומוסרית יש להם סיבה להרגיש רע על העוול שעשו, מבחינה שכלית עליהם לראות את התמונה הגדולה ולא לתת לעבר להרוס את שמחת ההווה [רש"ר הירש, שטיינזלץ]. הוא מפייס אותם בכך שהוא מעביר את כובד המשקל מהמעשה האנושי הפגום אל התוכנית האלוהית [רלב"ג, צרור המור].
את תכליתה של תוכנית זו מסכם יוסף במילים כִּי לְמִחְיָה. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא "להיות לכם למחיה". למרות שיוסף הפך למשביר שהציל את מצרים כולה ואת מדינות האזור מרעב, ההשגחה האלוהית כיוונה את הדברים בראש ובראשונה כדי להבטיח את הישרדותה של משפחת יעקב [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]. ה' שלח אותו לִפְנֵיכֶם כדי להכין את הקרקע ולדאוג להם לפרנסה ושפע, מתוך ידיעה מראש שנגזר עליהם לרדת למצרים [ביאור יש"ר, נתינה לגר].