שמתם לב פעם שבסיפורים מותחים, פתאום העלילה עוצרת רגע לפני שמשהו גדול קורה? עד עכשיו התורה תיארה לנו רשימה ארוכה ורגילה של אנשים שחיו, הולידו ילדים ונפטרו. אבל פתאום, התורה עוצרת את הרצף הזה ומתמקדת באדם אחד מיוחד. התורה לא כותבת עליו "ויחי" כמו על כולם, אלא וַיְהִי נֹחַ. המילים האלו מלמדות אותנו שנח היה שונה. הוא שמר על עצמו ולא התנהג כמו שאר האנשים בדור שלו, שעשו מעשים רעים.
התורה גם חוזרת על שמו וכותבת וַיּוֹלֶד נֹחַ, כדי לרמוז לנו שגם הילדים שלו היו צדיקים וטובים ממש כמותו. אבל יש כאן משהו באמת מפתיע. נח חיכה המון זמן עד שהפך לאבא, והוא היה כבר בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. למה ה' חיכה כל כך הרבה זמן עד שנתן לו ילדים? ה' עשה כאן חישוב מיוחד. ה' ידע שאם יהיו לנח ילדים מוקדם יותר, יהיו להם כבר משפחות ענקיות, ונח יצטרך לטרוח ולבנות המון תיבות כדי להציל את כולם. בנוסף, באותם ימים ה' לא היה מעניש אדם על מעשיו לפני גיל מאה. לכן ה' דאג שהבנים יוולדו מאוחר, כך שכשיתחיל המבול הם עדיין יהיו צעירים מגיל מאה ויוכלו להינצל בזכות אבא שלהם.
בניגוד לאנשים הקודמים שקראנו עליהם, כאן התורה מפרטת את השמות של כל שלושת הבנים, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת, כי מהם עומד להיבנות כל העולם מחדש. ואם תסתכלו על סדר השמות, אולי תחשבו ששם היה הבכור. אבל האמת היא שיפת היה הגדול מכולם. אז למה התורה מזכירה את שם ראשון? מכיוון ששם היה צדיק, חכם ומיוחד מאוד, וממנו עתיד להיוולד אברהם אבינו והעם שלנו. לכן התורה נותנת לו את הכבוד ומזכירה אותו בתחילת הרשימה.