נקודת ציון זו בספר בראשית שוברת את המקצב החדגוני של שושלות היוחסין שקדמו לה. בעוד שעד כה תוארו הדורות בתבנית קבועה של חיים, הולדת בן יורש ומוות, כאן התורה עוצרת את שטף התיאור כדי להתמקד באדם אחד ובשלושת בניו, מתוך ציפייה דרוכה לאירועים הדרמטיים שעתידים לשנות את פני האנושות.
השוני מתבטא כבר במילת הפתיחה. בניגוד לדורות הקודמים שבהם נאמר "ויחי", כאן נכתב וַיְהִי נֹחַ. שינוי זה מרמז כי חייו של נח אינם נמדדים רק דרך תולדותיו, אלא הם עומדים בסימן המבול העתיד לבוא [אדרת אליהו]. בנוסף, הלשון הייחודית מדגישה את הווייתו העצמאית ואת ריחוקו מאורח החיים המושחת של בני דורו [רש"ר הירש, קונטרס חיבה יתירה]. הכתוב גם חוזר על שמו, וַיּוֹלֶד נֹחַ, כפילות שנועדה ליצור משקל וקצב בפסוק [קאסוטו], לבטא חיבה וזירוז [ברכת אשר], או לרמוז שבניו היו צדיקים ודומים לו במעשיהם [אלשיך].
השאלה המרכזית שמעסיקה את המפרשים היא פשר העיכוב העצום בהולדת הבנים – בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. בניגוד לאבותיו שהולידו בגיל מאה או פחות, נח המתין מאות שנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שנח פעל מתוך מודעות עמוקה למצבו המוסרי של הדור. הוא ראה את בני דורו שקועים בתאוות, ונמנע מלקחת אישה מחשש שיביא לעולם ילדים רשעים שיידונו לאבדון, עד שקיבל ציווי או הבטחה נבואית [רד"ק, חזקוני, קונטרס חיבה יתירה].
על גבי רובד זה, מציגים הפרשנים את החישוב האלוהי שעיכב את הולדת הבנים. הקדוש ברוך הוא מנע מנח להוליד עד גיל חמש מאות משתי סיבות אפשריות: אם הבנים יהיו רשעים, הם יאבדו במבול ויגרמו לנח צער רב; ואם יהיו צדיקים, נח ייאלץ לטרוח ולבנות תיבות רבות עבורם ועבור משפחותיהם המתרחבות [רש"י, רד"ק].
כאן מתעוררת תהייה בקרב המפרשים: הרי אם היו לנח בנים ונכדים צדיקים רבים, ייתכן שהיו מגיעים לעשרה אנשים, מספר שהיה בכוחו להגן על הדור כולו ולבטל את גזירת המבול. התשובה לכך היא שקשה היה להניח שיישארו צדיקים גמורים בסביבה כה מושחתת, וגם אם כן, זכותם הייתה מספיקה אולי להציל את עירם אך לא את העולם כולו. לכן, ההשגחה האלוהית הגבילה את מספר בניו לשלושה בלבד, כדי שלא ייווצר מניין של צדיקים שימנע את מימוש הדין ברשעים [שפתי חכמים, משכיל לדוד, דברי דוד, לבוש האורה].
סיבה מהותית נוספת לעיכוב היא שאלת הענישה. קודם מתן תורה, בית דין של מעלה לא היה מעניש אדם על חטאיו בטרם מלאו לו מאה שנים. על ידי עיכוב ההולדה לגיל חמש מאות, הבטיח אלוהים שגם בנו הבכור של נח לא יגיע לגיל מאה פרוץ המבול (שהתרחש בשנת שש מאות לחיי נח). כך, הבנים ניצלו בזכות אביהם ולא היו ראויים לעונש מצד עצמם [רש"י, רד"ק, מזרחי, פרדס יוסף].
החלק החותם את הפסוק, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת, חורג גם הוא מהתבנית המוכרת. בעוד שבדורות הקודמים הוזכר רק בן אחד בשמו ולצידו בנים ובנות אנונימיים, כאן מפורטים שמות שלושת הבנים, שעתידים להיות אבות האנושות כולה [תורה: פירושן של נשים]. המילה "בן" חולקת שורש עם המילה "בניין", שכן מהם עתיד העולם להיבנות מחדש לאחר החורבן [צאינה וראינה]. הפועל "ויולד" מתאר תהליך שהחל בעבר, שכן הבנים לא נולדו כשלישייה בבת אחת, אלא נח החל להוליד אותם משנת החמש מאות ואילך [קאסוטו, ברכת אשר].
הפרשנים מסכימים כי סדר הופעת השמות בפסוק אינו משקף את סדר הולדתם הכרונולוגי. מחישוב שנותיהם בהמשך התורה עולה בבירור כי יפת היה הבכור, ואילו שם היה הצעיר מבין השלושה. הסיבה לכך ששם מופיע ראשון היא שהכתוב מונה אותם על פי חכמתם, צדקתם ומעלתם הרוחנית. שם הוקדם משום שנולד מהול, שם ה' יוחד עליו, הוא שימש בכהונה גדולה, וממנו עתיד לצאת אברהם אבינו והעם הנבחר [רש"י, רד"ק, תורה תמימה, גור אריה].