מניין שנותיו של האדם הראשון מציג תפיסה ייחודית של הזמן האנושי, המחלקת את חייו של אדם לשתי תקופות מרכזיות: החלק הראשון מוקדש לחייו האישיים, והחלק השני מתחיל מרגע שהוא מוריש חיים לדור הבא ומתמקד בהמשכיות השושלת [קאסוטו].
בתיאור התקופה השנייה נאמר וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. התורה בוחרת שלא להתעכב על שמותיהם או על פרטי חייהם של צאצאים אלו, משום שאין בהם חשיבות היסטורית או רוחנית עבורנו [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, ישנה הבחנה מהותית בין השושלת המרכזית הנזכרת בשמה לבין שאר הצאצאים: בעוד שהאישים המרכזיים שמרו על צלם ה' שבו נבראו, שאר הבנים והבנות השחיתו את דרכם, נכנעו לתאוות הגוף, ולבסוף נמחו במי המבול [רד"ק].
הפסוק מציין כי ימי אדם בחלק זה של חייו היו שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה. אריכות הימים המופלגת של הדורות הראשונים מעוררת פולמוס מרתק בין הפרשנים, החלוקים בשאלה האם מדובר בתופעה טבעית וכלל-אנושית או בנס השמור ליחידי סגולה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאריכות הימים הייתה נחלת כלל האנושות באותה תקופה [רמב"ן, הטור הארוך]. על פי גישה זו, האדם הראשון נברא על ידי ה' בתכלית השלמות הגופנית, ולכן טבעו הבסיסי היה לחיות מאות שנים. מצב זה נמשך עד למבול, שגרם לקלקול סביבתי ואקלימי של אוויר העולם. מאותו רגע החלה ירידה הדרגתית בתוחלת החיים, שהחריפה שוב בעקבות שינויי אקלים נוספים בדור הפלגה, עד שבימי האבות התייצבו שנות החיים על כשבעים עד שמונים שנה, אם כי זכות יראת ה' יכלה להוסיף שנות חיים לצדיקים.
מנגד, מוצגת גישה חלופית הגורסת כי שאר בני האדם באותם דורות חיו חיים רגילים וקצרים, ואריכות הימים המופלגת הייתה נחלתם הבלעדית של היחידים המוזכרים בתורה [רמב"ם המובא ברמב"ן, רד"ק והטור הארוך]. הסיבה להארכת חייהם של יחידים אלו נובעת מהקפדה על הנהגה נכונה ותזונה מדויקת, או כנס אלוהי. ייתכן גם שהם זכו לכך משום שהתרחקו מתאוות חומריות המקצרות את החיים, או משום שה' רצה להעניק להם זמן מספיק כדי ללמוד, לפתח ולכתוב את יסודות החכמה והמדע עבור הדורות הבאים – משימה שלא ניתן להשלים בתוחלת חיים רגילה של שבעים שנה [רד"ק].
גישה זו זוכה לביקורת חריפה מצד חסידי הגישה הראשונה, התוהים מדוע שייעשה נס כה אדיר ורציף לאנשים שאינם בהכרח נביאים, וכיצד ייתכן שתזונה בלבד תכפיל את שנות החיים מבלי ששאר בני הדור ילמדו ויחקו הנהגה טובה זו [רמב"ן, הטור הארוך].