הפסוק החותם את תולדות חייו של אדם הראשון מציג את תוחלת החיים העצומה של הדורות הראשונים, ומסכם את שנותיו בעולם. תופעת אריכות הימים החריגה של אנשי דורות אלו מעוררת פליאה, אך הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בשנים כפשוטן, בנות שנים עשר חודשים, ולא בספירת חודשים או עונות. הוכחה לכך ניתן למצוא בתיאור המבול, שם מפורטות במדויק שנות חמה וחודשים בני שלושים יום. אריכות ימים זו אינה בלתי אפשרית בטבע, בדומה לעצים עתיקים מסוימים החיים אלפי שנים, ואף קיימות מסורות בקרב עמים קדומים על דורות ראשונים שחיו מאות שנים [שד"ל, הכתב והקבלה].
הסיבה לאריכות ימים זו מוסברת כחסד מאת ה' כלפי המין האנושי, כדי להעניק להם זמן לחזור בתשובה לפני בוא עונש המבול. בנוסף, תוחלת החיים הארוכה נועדה לאפשר לבני האדם הראשונים לפתח את החכמה, המדעים והחישובים השונים מתוך התבוננות ארוכת שנים בעולם [ביאור יש"ר].
הפסוק מציין כי וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם הגיעו לסך הכל של תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. הפרשנים מסבירים כי התורה מסכמת את כלל שנותיו, למרות שניתן היה לחשב זאת בקלות מתוך הפסוקים הקודמים, כדי למנוע טעויות סופר בהעתקת התורה, כך שהפירוט והסכום הכולל יאמתו זה את זה [רד"ק]. כמו כן, הקדמת המספר הגדול למספר הקטן מעידה על כך שאדם הראשון היה רב פעלים, ואפילו בשנותיו האחרונות המשיך לפעול ולעשות מעשים משמעותיים [העמק דבר]. עצם סיכום כל ימיו יחד מלמד שכל שנותיו היו שוות לטובה והוקדשו לעבודת בוראו [מלבי"ם]. יתרה מזאת, הסכום אינו מחייב דיוק של ימים, שכן אפילו יום אחד בתוך השנה נחשב לשנה שלמה [חזקוני].
אחת השאלות המרכזיות שעולות מן הפסוק היא פשר התוספת של המילים אֲשֶׁר חַי. הרי ברור שאלו השנים שבהן חי. גישה אחת מסבירה כי אדם הראשון נברא במקור כדי לחיות לנצח, ללא קצבת שנים. רק לאחר שחטא, נקצבו ימיו. לכן הכתוב מדגיש שאלו השנים שהוא חי בפועל בעולם הזה לאחר שנקנסה עליו מיתה, ולא מכסת חיים שנקבעה לו מראש בעת יצירתו [אור החיים]. גישה עמוקה יותר קושרת את מושג החיים לשלמות השכלית והרוחנית. לאחר החטא, אדם הראשון איבד את מדרגתו הרוחנית הגבוהה. המילים הללו באות ללמד שספירת שנותיו מורכבת רק מאותן שנים שבהן הגיע לדעת אנושית שלמה וחי חיים בעלי משמעות, להבדיל מקיום פיזי הדומה לזה של בהמה [העמק דבר].
על פי מסורת ידועה, אדם הראשון היה אמור לחיות אלף שנים בדיוק. כאשר ראה ברוח הקודש שדוד המלך עתיד להיוולד ללא שנות חיים כלל, הוא החליט להעניק לו שבעים שנה ממשך חייו שלו. לכן חי אדם תשע מאות ושלושים שנה בלבד. המילים אֲשֶׁר חַי רומזות לכך שהיו לו שנים נוספות לחיות, אך אלו הן השנים שחי בפועל לאחר שמסר את המתנה. מסופר כי כאשר הגיע יומו למות, אדם נתקף חרדה ורצה לחזור בו ממתנתו, אך ה' הראה לו שצאצאיו עתידים לקיים את נדריהם, וכך קיים גם הוא את הבטחתו [פני דוד, רקנאטי, פרדס יוסף].
הפסוק מסתיים במילה וַיָּמֹת. ציון עובדת מותו, שחוזרת על עצמה בכל הדורות שעד נח, באה להדגיש שה' קיים את דברו ואת העונש שנגזר על האדם בעקבות חטא עץ הדעת. כמו כן, מילה זו מבהירה כי אנשים אלו מתו מיתה טבעית בסוף ימיהם, ולא נספו מאוחר יותר באסון המבול [חזקוני, אדרת אליהו].