יצא לכם פעם לחשוב כמה זמן אנשים חיים בדרך כלל? אולי שמונים, תשעים, או אפילו מאה שנים. אבל תארו לעצמכם אדם שחי כמעט אלף שנים!
בתחילת ימי העולם, אנשים חיו מאות שנים. ואלו היו שנים רגילות ומלאות, בדיוק כמו השנים שלנו. למה ה' נתן להם חיים כל כך ארוכים? קודם כל, מתוך חסד ואהבה, כדי לתת להם מספיק זמן לתקן טעויות ולחזור בתשובה. בנוסף, העולם היה ממש חדש, ובני האדם היו צריכים הרבה מאוד זמן כדי להתבונן בטבע, ללמוד, ולפתח את החכמה והמדעים.
התורה מספרת לנו בדיוק כמה זמן חי אדם הראשון, ומסכמת שוַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם הגיעו לסכום עצום של תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. למה התורה טורחת לחשב עבורנו את הסכום הכולל, הרי יכולנו לחשב זאת בעצמנו? הסיבה היא כדי למנוע טעויות. כך, כאשר סופרים יעתיקו את התורה מדור לדור, הסכום הכולל יוודא שכל המספרים מדויקים. ציון המספר הגדול גם מלמד אותנו שאדם הראשון היה פעיל והמשיך לעשות מעשים חשובים וטובים ממש עד סוף חייו.
אבל אז מופיעות שתי מילים מעניינות: אֲשֶׁר חַי. למה צריך לכתוב אותן? הרי זה ברור שאלו שנות חייו! ההסבר הוא שבהתחלה, אדם הראשון נברא כדי לחיות לנצח. רק אחרי שחטא, נקבע גבול לחייו. לכן התורה מדגישה שאלו השנים שהוא חי בפועל בעולם שלנו לאחר שהשתנו הדברים.
בסוף, הסיפור מסתיים במילה וַיָּמֹת. המילה הזו מראה שה' קיים את מה שאמר לאדם בגן עדן, ומלמדת אותנו שאדם נפטר באופן טבעי בסוף ימיו הארוכים, ולא נפגע באסונות שקרו מאוחר יותר בעולם.