התנהלותה של אומה הלכודה בין מעצמות אזוריות, הפועלת מתוך בלבול, חוסר כיוון ושכחה היסטורית, מהווה את מוקד הביקורת הנבואית כאן. אפרים, המייצג את ממלכת ישראל, מתואר במצב של אובדן דרך מדיני ורוחני, כאשר הוא מחפש ישועה במקומות הלא נכונים.
הנביא ממשיל את העם ליונה פותה. המילה פותה נגזרת מלשון פיתוי, ומתארת פתיות וסכלות של מי שנוטה להתפתות בקלות [מצודת ציון]. מצב זה של אֵין לֵב מבטא חוסר בינה פוליטית ורוחנית, וחוסר יכולת בסיסית להבחין בין מה שטוב להם למה שרע להם [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר רבדים לדימוי היונה. הגישה המרכזית רואה ביונה משל למי שממהרת לרדת אל הקרקע כדי לאכול זרעים, ואינה מבחינה ברשת הפרושה ללכוד אותה [מצודת דוד, רד"ק]. בדומה לכך, היונה מתאפיינת בתמימות יתרה וחוסר מודעות לסכנה האורבת לה, תכונה המוסברת בכך שאין לה מרה. פירוש נוסף רואה ביונה סמל למי שמתאבלת, מבכה ושורטת את פניה מרוב צער [רד"ק]. מזווית אחרת, תנועתה של היונה מסמלת התרוצצות חסרת מטרה אנה ואנה, ללא כיוון עצמאי [ביאור שטיינזלץ].
סכלות זו באה לידי ביטוי במדיניות החוץ של ישראל: מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ. במקום לבטוח בה' שבידו הכל, הם פונים לעזרת אומות זרות [רד"ק, אבן עזרא]. האבסורד זועק לשמים כפליים: ראשית, הם קוראים לעזרת מצרים, אותה אומה שהרעה להם מימי קדם [רש"י]. שנית, הם מנסים לתמרן בין שתי המעצמות הגדולות של התקופה ולעסוק בפוליטיקה בינלאומית ללא כל אסטרטגיה הגיונית [ביאור שטיינזלץ].
הרקע ההיסטורי ממחיש היטב את חוסר השכל המתואר. הושע בן אלה, מלך ישראל, היה נתון תחת שלטון אשור, אך קשר קשר וביקש עזרה ממצרים. לאחר שמרד וקרא למצרים, הוא עשה משגה נוסף והלך בעצמו אל מלך אשור כדי להיכנע. צעד חסר היגיון זה הוביל למאסרו המיידי, למיטוט ההנהגה, ולמצור הממושך שהביא לבסוף לגלות שומרון [מלבי"ם]. בסופו של דבר, ההליכה העיוורת אחר מצרים ואשור בניסיון לבקש עזרה, היא זו שתפיל אותם אל תוך הרשת שה' יפרוש עליהם [אבן עזרא].