בני אדם נוטים לעיתים לשקוע באשליה של שכחה, מתוך מחשבה שמעשיהם נעלמים מעיני ההשגחה או נמחקים בחלוף הזמן. אולם, המציאות הרוחנית שונה לחלוטין: חטאי העבר וההווה אינם נמוגים, אלא מקיפים את האדם וניצבים בגלוי לפני ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וּבַל־יֹאמְרוּ לִלְבָבָם מתארות נתק תודעתי. החוטאים אינם נותנים אל ליבם ואינם מודעים לכך שה' זוכר את כל רעתם, כאילו היא כתובה לפניו לזיכרון [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. הם שוגים באשליה שה' אינו רואה אותם [אבן עזרא]. הסיבה לעיוורון זה נובעת ממצבם המדיני והכלכלי: בעתות צרה הם אכן חששו מעונש, אך כאשר ה' רצה לרפא אותם והרחיב את גבולם, הם פירשו את השלווה כסימן לכך שה' שכח את עוונותיהם, ולכן הרשו לעצמם לחטוא בפרהסיה [מלבי"ם].
כנגד מחשבה זו, מכריז ה' כי כָּל־רָעָתָם זָכָרְתִּי. יתרה מכך, אין כלל צורך לחפש בזיכרונות העבר או בספרי קורות, משום שעַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם. מעשיהם הרעים של החוטאים מקיפים ועוטפים אותם בהווה [מצודת דוד, שטיינזלץ], והם נעשים בגלוי ולא בסתר [אברבנאל]. המעשים הללו נֶגֶד פָּנַי הָיוּ – הם עומדים וניצבים ממש מול פני ה' בכל עת [מלבי"ם].
בסופו של דבר, אותם מעשים רעים שלא נעלמו מעיני ה', הם אלו שיסובבו את החוטאים ויביאו עליהם את עונשם. רק כאשר יקבלו את העונש, יכירו ויבינו כי ה' ידע הכול, והוא המשיב להם כגמולם [רד"ק].