בחצר המלכות פושה שחיתות עמוקה והוללות. במקום לעסוק בענייני הנהגה, גבורה או משפט צדק, המלך ושריו שוקעים בשכרות קשה ובדברי ליצנות המביאים לאובדן דרך.
רוב הפרשנים מסכימים כי יוֹם מַלְכֵּנוּ מציין יום של חגיגה ושמחה לאומית, כגון יום הולדתו של המלך או יום השנה להכתרתו. עם זאת, ישנה גישה חלופית הרואה ביום זה דווקא את יום מפלתו של המלך והלילה שבו פרץ המרד נגדו [מלבי"ם].
במהלך אירוע זה, הֶחֱלוּ שָׂרִים, כלומר השרים הגיעו למצב של חולי מתוך שכרות. באשר לזהות החולים והגורם לכך, הדעות חלוקות: גישה אחת גורסת כי השרים עצמם חלו מרוב שתייה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שניה מפרשת כי השרים הם אלו שהשקו את המלך עד שעשו אותו חולה מרוב יין [אבן עזרא, רד"ק]. לפי גישת המרד, הקושרים נגד המלך הם אלו שהשקו את שריו ושומריו כדי להחלישם, כך שלא יוכלו להגן עליו [מלבי"ם].
את הביטוי חֲמַת מִיָּיִן מסבירים הפרשנים בשני אופנים עיקריים. יש המפרשים זאת מלשון חום – חומו של היין הבוער בגופם של השותים [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, רבים מפרשים את המילה "חמת" כנאד (כלי עור לקיבול נוזלים), כלומר השרים שתו נאדות מלאים ביין עד שהשתכרו [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].
כתוצאה מהשכרות, מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים (אנשים העוסקים בליצנות). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך מושך את ידו מן האנשים הטובים והישרים, זונח את תיקון המדינה, ובוחר להתחבר אל חברת הליצנים. התדרדרות זו מומחשת היטב בפירוש המצביע על כך שאותם אנשים מכובדים שהחלו את הערב כ"שרים", הפכו בעקבות השתייה ל"לוצצים" [רד"ק]. מנגד, יש מי שמייחס את הפעולה ליין עצמו, אשר כמו ישות עצמאית שולח את ידו ומתפשט בעוצמה בקרב חבורת הליצנים [מלבי"ם].