מצבה הטרגי של ממלכת ישראל נפרש כהתדרדרות כפולה: שאיבת כוחותיה על ידי גורמים עוינים מבחוץ, וריקבון והזדקנות מבפנים. למרות תהליכי ההרס הללו, העם שרוי באדישות מוחלטת, מתעלם מאזהרות המציאות ומסרב להכיר בחורבנו הקרב.
החלק הראשון של המשפט, אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ, מבטא את אובדן העוצמה הלאומית לטובת אומות העולם. הזרים הם האויבים שלקחו את אדמותיהם וממונם, כדוגמת מכות הצבא שספגו ממלכי ארם, או כספי השוחד והמסים שהועברו לאשור ולמצרים [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם]. הפרשנים ממשילים זאת לעוגה הנאפית על גחלים – הכוח הזר נמשל לאש השורפת ומכלה את חלקה התחתון של העוגה [מלבי"ם]. מעבר להיבט המדיני והכלכלי, הזרים מסמלים גם את ההשפעות התרבותיות הזרות שחלחלו לעם [ביאור שטיינזלץ], וכן את כוחות הטומאה השואבים את זכויותיו הרוחניות וחלקים מנפשו של אדם החוטא ונמשך אחר החומר [חומת אנך].
החלק השני, גַּם־שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ, ממשיך את תיאור ההידרדרות. המילה שֵׂיבָה מתארת שלב מתקדם וחמור יותר מסתם זקנה [מצודת ציון], והמילה זָרְקָה משמעותה נזרקה ופוזרה באופן טבעי [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק]. הממלכה נמשלת לאדם קשיש שתש כוחו, איבריו נחלשו והונו אבד [מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם]. תיאור זה מקביל לחלקה העליון והלא-אפוי של אותה עוגה, המייצג רפיון וחולשה [מלבי"ם], ורומז מבחינה היסטורית לימיה האחרונים והגוססים של הממלכה [רד"ק].
הדגש המרכזי כאן הוא החזרה על המילים וְהוּא לֹא יָדָע. רוב הפרשנים מסבירים כי העם פשוט לא שם לב למתרחש, לא הפנים את חומרת מצבו, ולא השכיל להבין שהצרות באות עליו כעונש על חטאיו כדי שישוב בתשובה [רש"י, רד"ק]. חזרה זו מעוררת תמיהה: בעוד שההתעלמות הראשונה מאובדן הכוח עוד ניתנת להבנה כעיוורון של אדם השקוע בתאוותיו, ההתעלמות השנייה בלתי נתפסת. דרכו של אדם המזדקן ורואה כי כוחותיו אוזלים, שיכיר בקיצו הקרב וישוב מדרכו הרעה. אולם כאן, למרות שסימני הזקנה והחורבן זועקים, העם מסרב לדעת ודוחה כל מחשבה על תיקון. עם זאת, אף שהאדם מתעלם במודע, נשמתו בשמיים מודעת למצב ומעוררת בו מדי פעם הרהורי תשובה, אך הוא בוחר להדחיקם [רד"ק, חומת אנך].